מחבר: Mims VK

לא התאהבתי בברלין.

כשביקרתי בה לפני כמה שנים, הוצפתי בסתירות של עיר שהצליחה לנסח את הטוב הטוב ביותר ואת הרע הרע ביותר באותה ההצלחה. חשתי אז בכוחות המושכים אותה לכל כיוון, הפאר ששרד את המלחמה, הבנייה המודרנית שצמחה מתוך ביצת ההפסד, הרחובות הרחבים ששידרו כוח של אומה, החומה הנמוכה שקושטה בגנות אינטרסים. בין הקתדרלה למועדוני הסקס לדוכני הדונר קבב, מרבד מתהווה של מהגרי עבודה. ממלאים את הרחובות, את תחנות הרכבת, את הספסלים בפארקים. כתבתי אז שהם ״מחפשים תעסוקה או לכל הפחות בידור בצורת צרות לנשים.״

השבוע, בחזרה בעיר, נדמה שכוח אחד משך חזק מכל היתר. איש צעיר – חסר בית או מוכה גורל – ישב על הקרקע בצל החומה, כתם בתוך כתם. ידיו סוככו על ראשו, אך הבחנתי שהוא נראה אומלל, ספון בתוך ייאוש. השעה היתה תשע בבוקר. מסביב התקבצו קבוצות של תיירים ותלמידי בית ספר, ואנשים כמוני שעשו דרכם לעבודה, אבל כולם הסכימו להתעלם ממנו. בקרבת הגשר שחוצה את הנהר לקרויצברג, עסקאות סמים התבצעו באור היום. גם מהן כולם הסכימו להתעלם. הבחנתי בנקודה שהבהבה פתאום על מפת הנפש: בילדותי ביקנעם עלית לא ראיתי דברים כאלה.

אולי מטריד מכל היה לגלות שהצועדים לצידי – צעירים בנעלי פלטפורמה שמיהרו לעבודה – היו חמושים במשקפי שמש כהים ובאוזניות גדולות. הם צעדו בהחלטיות, אך נדמו לי מתגוננים מאחורי אמצעי החסכים החושיים. לא רק אותתו שאין להטריד אותם בדרך, אלא כמו התחננו להינתק מהסביבה. ביקשו לא לראות, לא לשמוע, לא לעצור ליד תגרה או נערה בוכה. הם היו צלמים מוארכים של ניכור. 

חשבתי לעצמי שכך נראית הסתיידות של חברה: שכבה גיאולוגית של התנהגות אנטי-סוציאלית, משקע דק של עבריינות ובצידו משקע נקבובי של התעלמות.

בארוחת הערב ישבתי מול אחראית משאבי אנוש. סיפרה לי בעיניים נוצצות איך היא נמלאת יראה בכל עת שבה היא חוצה את החומה, או את אחד מסימוני הדרך שמסמלים את התוואי ההיסטורי שלה. כיבדתי את הנצנוץ שלה. הסכמתי שחשוב לזכור את ההיסטוריה, וגם תהיתי בקול מתי ברלין תניח לעצמה להשתחרר מן החומה. זו צלקת שאני לא מבינה.

לא סיפרתי לה על דוד-רבא שלי, שלימד בבית המדרש הגבוה למדעי יהדות רק שלושה קילומטרים מאתר ארוחת הערב שלנו, וברח לאמריקה ב-1940 כשהוא מבריח עימו עשרות ספרים נדירים. לא סיפרתי לה על אחיו היינריך, שאשתו ובנו נרצחו באושוויץ, והוא שרד כדי לדעת. לא סיפרתי לה על אחותם הבכורה, וילמה, שברחה לאנגליה ונאלצה לצפות מרחוק בחמותה הקשישה נשלחת לטרזין. לא סיפרתי לה, כי למשך ערב אחד שחררתי את ההיסטוריה. אכלתי כדורי ארנצ׳יני ושתיתי סודה. צפיתי בסירות שטות בנהר. צחקתי בקולי קולות. שחררתי את הקיום הבלתי נסבל של הטוב עם הרע. שחררתי את האפולוגטיקה, את מירוק המצפון, את הזעם הקדוש, את איתותי המוסרנות, את הפרובינציאליות היקנעמית, את הקרדיט שהחיים באמסטרדם נותנים לי—לכאורה. רציתי שברלין פשוט תחיה, כפי שחיים כשרוצים ומתכוונים להגיע אל העתיד. רציתי שתצעד לתוך העתיד שלה לאט, ולא במהירות המילוט של בני משפחתי. שתצעד כפי שרציתי לצעוד בבטחה בחזרה אל חדר המלון שלי.

אחר כך סיפרה לי שהחומה עדיין קיימת בגרמניה. ״רואים את זה במשכורות. על אותה העבודה, מעסיקים משלמים פחות למי שגרים במזרח גרמניה. הם חושבים שהאנשים במזרח שווים פחות.״ זעזוע עלה בעיניה הנוצצות. היא האמינה שהיא רגישה לדה-הומניזציה מהסוג הנורא ביותר. אולי קיוותה שאשתף, בתורי, בדה-הומניזציה כלשהי אליה פיתחתי רגישות. ״החומה עדיין עומדת גם בדפוסי ההצבעה,״ המשיכה. ״חברת משפחה מבוגרת סיפרה לי על כוונותיה להצביע ל-AfD. צעקתי עליה ׳לא!!! את מטומטמת! זה הכי גרוע בשבילך!׳״

לעתים קרובות אני מוצאת את עצמי בקצה המאזין של החוויה הפאן-אירופאית החושפנית הזו: אנשים עירוניים ומשכילים מרהיבים בפניי אודות רגישותם וחמלתם לאחיהם בני האדם, ועוד באותו המשפט ובלא שמץ סכסוך מתבטאים בזלזול ובחלחלה כלפי מי שמחזיקים בפוליטיקה שונה משלהם. רציתי להציע שתשוחח איתה, שתשאל אם היא מרגישה בטוחה בשכונה שלה, שתתעניין בגזירות האחרונות של השלטון המקומי באזורה. שתקשיב לה בחמלה, במקום לקרוא לה מטומטמת בחמלה. אבל בחרתי לחייך ולשתוק, כאילו בהבנה של נשים עירוניות ומשכילות; הקשבה אמיתית היא לא עמדה פופולארית.

בערב, גדות הנהר נמלאו חבורות של שיכורים. תחת הספסלים שלהם שלוליות קיא ושתן, זכוכיות שבורות, חולדה שמנה אחת. מחוץ למלון עמד גבר מסומם עם עיניים גדולות ועגולות שקיבץ נדבות או ארנקים. הוא לא חשש לגשת. דלתות המלון נפתחו אוטומטית, באיטיות מייסרת, כבדות ועבות כמו דלתות כספת. תמהיל משונה של הכנסת אורחים והברחת זרים. פתרון לא יעיל.

מימס

אני יודעת שזו מהמורה ביולוגית, לא-וולנטרית, שמעידה על הצרכים החברתיים של המין האנושי. אנחנו פשוט לא אמורים להיות לבד. ובכל זאת, נדמה לי שהיא תופסת אותי בהזדמנות הראשונה, אוחזת במחשבות שלי, חורטת סימן שאלה על כל הישג של היומיום.

כשהתגוררתי לבדי בחיפה חשתי כמו סמל של תפקוד. היתה לי זוגיות נהדרת שהתקיימה על קו אירופה-ישראל, ושחררה אותי להתמקדות בדברים שהעסיקו אותי דאז: הלימודים באוניברסיטה, העבודה, החברים. שמרתי על המרחב האישי שלי מסודר וריחני, כמעט מוזיאוני. השתדלתי להימנע מהדרמות שדבקו בי בשנים קודם לכן. הזזתי דברים בעולם: כנסים אקדמיים, ספרי שירה, מדבירים. בדיעבד, חברים נהגו להקניט אותי על המקרר הריק שלי, צחקו שאני מתקיימת מעוגות ועוגיות שאפשר לרכוש במחיר מופקע בכל פיצוציה. הם לא טעו. לא הרביתי לבשל בשביל עצמי, שנאתי את המחשבה של סיר לאדם אחד והעדפתי לשלם עבור כריכים בינוניים באוניברסיטה או בורקסים שמנוניים מדי במאפיות על הדרך. מה שנתפש אז כמותרות עבור סטודנטית שהרוויחה חמשת-אלפים ש"ח בחודש, היה אולי בריחה מאכילה בגפי.

מאז ומתמיד הבישול לעצמי הוא הודאה בכך שאני לבדי. יש להתגונן מפני ההודאה הזו בכל האמצעים האפשריים.

אחד הזכרונות החביבים עליי מהשנים ההן נוגע לרגעים הראשונים של המפגש המחודש עם זיו. כשטסתי אליו, היה מתקין ארוחות מפוארות שהמתינו לי עם רדתי מהמטוס. היה קוצץ חצילים לקוביות קטנטנות וסימטריות, עמל מעל מרקים מתובלים, ומגיש לי בגאווה את כשרונו. בקושי הצלחתי להביא את עצמי להשיב לו. כשהיה מבקר בישראל, היה אוסף אותי אל תוך הרכב השכור ונוסע אל אחד המרכולים הגדולים בעיר. שם היה מדמיין לנו ארוחות ומתפנק במצרכים שלעולם לא הייתי קונה לעצמי, אם בשל חולשת הכיס או חולשת הזרוע. באחד הבקרים טרם טיסתו חזרה הביתה, הקצתי למצוא אותו עומד מעל הכיריים ומבשל מטבוחה. רצה להציל את שקיות הירקות במקרר, אולי ניחש שיתרככו תחת השגחתי.

[פעם אהבתי מישהו בעיוורון עני ואומלל, ונאבקתי באהבתו הלוקה. הטחתי בו אז שלא די בתבשיליו למילוי לבי, וזו היתה אמת אכזרית. אולי אני חושבת עכשיו על יחסיי עם אוכל כי בשבוע שעבר ניסיתי כמה מתכונים לא-מוצלחים. רוחי צנחה קלות, חשתי כמי שלא יכולה לסמוך על האינסטינקטים. אני מחזיקה בראשי דימוי של אישה טובה כמי שמצליחה לרקוח מטעמים בקלות, ואני לא מזהה את עצמי עם אותה האנרגיה. מלאת תשוקה ככל שאהיה, זו מיומנות שטרם מצויה בהישג יד.]

מאז שזיו ואני אחדנו את חיינו שכללתי מחדש את אמנות הבישול לשניים, ואפילו את הבישול לעשרה. אנחנו לא מרבים להתפצל אך מובן שזה קורה מעת לעת, ובפרידותינו הזמניות אני מוצאת ששב ומנקר בי הניוון שפקד אותי בשנים שחייתי לבדי. המחשבה על בישול לעצמי נחה על חזי כמו היתה מכילה בתוכה את כל העצב של העולם. אני לא מוצאת את הטעם. הרחק מעינו הפקוחה של אהובי, אני מתמסרת לקיום דומם של צפייה בטלוויזיה, מיעוט יציאות מהבית, חשד בצלילי שכנים וברכבים חונים. אני נאותה יותר לאכול מזונות מזיקים, כאותן חבילות עוגיות שגרמו לי להתגרד. אני שואלת את עצמי – בתדירות הולכת וגוברת – האם אני שפויה.

המרחק ביני לבין קצה השפיות לעולם לא גדול מספיק.

בימים כתיקונם החיים בצמד שומרים עליי מאוזנת, מנקה, מחוברת. הלבדיות – הגם כשהיא מתוכננת וידועה – מחלצת מתוכי מונולוג פנימי של חוסר תפקוד ופרנויה. אולי זו התגובה השגרתית והנפוצה, אך אני מתקשה לדמיין את זיו, למשל, נכנע כך לבטלה ולהרעלה עצמית. אני מתקשה לקבל שכל זה מתרחש במינונים הצפויים עבור אדם שמוצא עצמו פתאום לבד. אני מתקשה להאמין שיגיע הרגע בו אפעל לשימור עצמי כי זה מרגיש כמו הדבר הנכון ולא כי אני חוששת מהקולות בראש.

אני שומעת את זיו משתעל ונאנק בחדרנו שבקומה מעליי. אמש, בדיקה ביתית גילתה שנדבק בקורונה. תכף החליט שמוטב להתבצר בחדר השינה, וכך מיהרתי להעביר כמה מחפציי אל חדר האורחים. מיד כשמצאתי את עצמי שרועה לבדי על הספה בשמונה בערב, בצבץ במוחי הקול המחלל הזה. משך כמה רגעים לא ידעתי מה יהיה השיפוט באשר לכוס התה שנשכחה על שולחן הסלון והאם תגיע עוד הערב אל יעדה במדיח הכלים. האם אעמוד בפיתוי ליטול כפית גדושה ממרח נוטלה, לעבר את פי בהיעדר אלגנטיות מעורר בחילה.

מאוחר מאוד בלילה התעקשתי להתקלח, לצחצח את שיניי, לסדר את החפצים במקומם הזמני בחדר האורחים. הזכרתי לעצמי כמה מזל נפל בחלקי על האפשרות לישון הלילה בחדר נפרד, להשתמש בחדר אמבטיה נפרד, להניח לזיו להישאר במיטתנו, להעלות ולהוריד כלי אוכל עבורו. המחשבות על השפיות המחוררת שלי ועל האובדנים הארורים שנכפים על המין הזה שמרו על שנתי מהולה עד ארבע לפנות בבוקר. אז שמעתי את זיו ניגש אל הכיור, והתנחמתי בשמיעת צעדיו על רצפת העץ שמעל לראשי.

התעוררתי בשבע בבוקר. הכנתי לו כוס קפה והתחלתי לכתוב.

מימס

אַשְׁרֵי הַיָּתוֹם
הַסּוֹפֵד לְהוֹרָיו הַחַיִּים,
הַמִּתְקַיֵּם מִכֹּחַ עַצְמוֹ
וַאֲדִיקוּת פִּכְחוֹנוֹ.

בָּרוּךְ הַמֵּסִיר אַשְׁלָיָה מֵאֱמֶת.
בָּרוּךְ הַמְּבָאֵר מַכְאוֹבִים.
בָּרוּךְ מְצַמְצֵם הַצַּעַר
כָּל יְמֵי חַיָּיו.

התחלתי לצפות בסדרה Anne with an E המבוססת על ספרי "האסופית" של לוסי מוד מונטגומרי. זו סדרת הספרים שהעניקה לי את חדוות הקריאה ושהשפיעה עליי באופן העמוק ביותר מאז הייתי בת שמונה. כה סבוכים קורי ההזדהות שלי עם הגיבורה, אן שרלי, עד כי קשה לומר אם צירוף מקרים אומלל הוא שהוביל לאמפתיה שלי כלפיה, או שמא התעצבתי בדמותה כמעריצה נאמנה. נמשיה, שיערה האדמוני, גופה הרזה והגמלוני, מילותיה הגבוהות, דיבורה אל עצים, מבטה החולמני, כוונותיה התמימות שעולות בתוהו.

בילדותי המוקדמת ערגתי לחייהן של דמויות כגון אן שרלי, ג'יין אייר, מרי לנוקס – יתומות צעירות שנדרשו לגדל את עצמן, בלא ליווי או הנחייה, בעולם שלא רצה בהן. שוגות ונחבלות, דחויות מעצם ערותן. הפגם הגדול מכל מצוי באי-אפשרותן להיות שונות מכפי שהן. כל אחת מוצאת ומגינה בחירוף נפש על נחמותיה המעטות, האסורות או הנלעגות. נצחיותן כדמויות ספרותיות מצויה בסירובן להשתתק ולהשתלב, משל עמדה בדרכן מגבלה של ממש. השלד הבלתי-נראה הזה שהחזיק אותן זקופות אפיין גם את שנות ילדותי ועזר לי להישאר בחיים מול כיתת יורים. מן רוח בלתי-שבירה, לא ניתנת ללכידה או לצמצום, ולכן רוקדת תמיד.

רק כעת, בהתוודעות מחדש דרך הסדרה, אני נוכחת שאהבתה של אן לעצים ולנופי טבע כמוה גם אהבתי-שלי. הבריחה מכל מה שמכוער ואכזרי, והבחירה להתמקד ביופי שמתקיים למרות זאת – שוב אותה הרוח המרקדת – הפכו לאחת ממיומנויותי. אפילו שקלתי ביני לביני אם הרתיעה שלי מחומרים נרקוטיים, דתות ניו-אייג' או נביאי שקר אחרים נוצרה בתגובה לאותה מיומנות מובחנת, שהרי למדתי כיצד למצוא ולהיבלע ביופי בגיל צעיר.

היתמות של אן תמללה את היתמות שלי. אני מוטרדת מדיוקנה של הנערה העושה דרכה בעולם לבדה, בעד מכשולים ומבחנים חברתיים, לומדת בכוחות עצמה כיצד ראוי להיות אישה ואיך להסוות את החלקים הלא-מבויתים בנפשה. אני ערה שוב לתשישות שבהתנסות ללא הפוגה. עד עצם היום הזה, אני חשה לעתים כמן שייר היפנוזה שנפלט מחדר הטיפולים, משהו מסוכן, בלי הורים ובית, שחושף את כשלונותיה של החברה. בפעמים אחרות אני שרך צעיר ועדין, קמל ממבט. ביליתי כל כך הרבה שנים בשיחה ערה עם עצמי מפני שלא היה שם אדם אחר. אימצתי את ההתנהגות הראויה מתוך ספרים שקראתי. החן והחריפות שמצויים בי היום הם שילוב של החלמה מהזנחה, לצד אוסף ארכיטיפים. אני עדיין לא יודעת כיצד מחברים את הרצון והשרירים כדי להתכופף בפני דרישות לשנות או למתן אותי, גם כשביכולתן להקל עליי. השיחה הארוכה עם עצמי מתקיימת בקנאות ובתחושת צדק רודפת שמייתרת את החוץ ומתנכרת לו.

היתמות לא מאפשרת לי נינוחות, וגם לא רגע לסמוך. הסחות הדעת הנעימות הן הסחות דעת. ניווטתי את דרכי לבד לפני שידעתי איך, ולכן אני צופה שיהיה עליי להמשיך. פעמים אני מוצאת שאני כועסת על האהבה, כועסת על המהתלה שבה, על האפשרות להניח לעיני להיעצם בסוף היום. יתומים חשים בטחון ביתמותם, בלבדיותם, בנטישה. מצבים אחרים הם חסרי פשר, מועדים להיגמר. הצפייה בסדרה רגרסיבית ולא נוסטלגית עבורי. אני כועסת על עולם שבו ילדים צריכים לגדל את עצמם, והופכים למבוגרים תלושים בלי שורשים, רעבים ליד מלטפת ולא מסירים את חשדם מפניה. אני כועסת שההצלחותי נגזרות מהמכאובים שלי, שאמנם קטנים משנה לשנה אך לא מוכנים לשוב אל מצב קודם-לקיום. אני כועסת שהאהבה שלי אוחזת תכנית בריחה. אני כועסת שהסיפור הזה, של היתמות הזו, עדיין נכתב. אני כועסת שאין לי המילים המדויקות עבורו. אני כועסת על הקסם ועל הנכות שבו. אני כועסת על כל מי שבורח אל אותם נתיבי שיכוך מוכחים, narcotic and nefarious, כי הם חסומים עבורי.

בדמות המשוחקת יש משהו כאוטי: היא קוראת ספרים אך לא את הסביבה. אן הכתובה משכנעת יותר בתמימותה, באכזבותיה. אני צופה בסדרה ומזהה כיצד רבים בסביבתה של אן משתדלים לאמצה אל ליבם, גם לאחר רושם ראשוני מבלבל. כשקראתי את הספרים לא זיהיתי את אותה הנכונות כלפיה, אולי משום שגם היא לא זיהתה. ואולי האבחנה הזו משרתת את החשדנות שלי כלפי אותם המשתדלים, שלא השתדלו מספיק בספר, אך פועלים למען שמם הטוב בסדרה. זהו טירוף – או הבל הבלים – לחשוד במוטיבציות של דמויות בדויות. להגן על אן המצויה משני עֶבְרֵי-היצירה. להשתוקק גם כן להגנה.

מימס

מרץ
הבית שלך גדול. ענק ממש. במורד הגבעה עליה נבנה הבית הראשי, בגבול החלקה, ניצב חדר משחקים בודד. אפשר לצפות ממנו אל הים. חדר המשחקים ניקר בראשי, מבולגן ומחוץ להישג היד. מועקה שלעולם לא תשכך.
במרכז הבית עמד אגף שלם שבו גרו הוריה של גרושתך. גם לאחר שלא התגוררו בו עוד, לא הרשיתי לעצמי להיכנס. באחד הימים – הרחק לתוך העתיד – נכנסתי, וגיליתי וילונות קטיפה ורודים, ספות וכריות, חדר ארונות עצום, אמבטיה סמויה מכל, אטומה לרעשים חיצוניים.
ניקיתי את הבית ככל יכולתי וטיפין טיפין עיצבתי מחדש על פי טעמי. אחד מאגפיו התגלה כגדול במיוחד, הוא המשיך והמשיך והמשיך בסדרה של חדרי שינה וחדרי ארונות וחדרי שירות שבסופם חדר שירותים ומקלחת, בעיצוב בסיסי ומיושן. החדר היה רחוק מלב הבית כמרחק עיר שכנה. חשתי מרומה על שלא ידעתי מקיומו.
אחר כך מצאתי מרתפים וחניונים שבנייתם לא הושלמה. הכל עמד חשוף ומתפורר בחשיכה, קפוא בזמן, אי שם מתחת לקומות המגורים של הבית.

 

 

אפריל
הבמאי הציע שנרכב יחד על האופנועים הגדולים. שעטנו במורד כביש דורי ביום שמשי ונעים. האופנועים ניתרו באוויר ועלינו מעלה-מעלה מעל הארץ, מרחפים באיטיות של יצורים מיתולוגים מכונפים. האופנוע הכבד התחכך בין ירכי, ובטני החלה מתהפכת. כשהגענו למחוז חפצנו, אשתו לא שמחה לראותנו יחד אך נצרה את לשונה. הרשיתי לעצמי לחמוק החוצה מהמחזה הדרמטי הקטן.

 

 

מאי
מסיבה מרובת משתתפים התכנסה לכדי סיום באזור מרכז חורב. נתבקשתי לעזור עם דבר-מה בקרבת החוף, אז לקחתי אוטובוס לים. שעה שירדתי בדרך פרויד אתה נשארת במסיבה עם גרושתך וילדיך. ידעתי שאם אתעכב, אולי תשוב הביתה איתם. התחלתי לפלס דרכי חזרה במעלה הכביש התלול. במחצית הדרך הופיע מחסום. בשול עמדה בקתה קטנה ורעועה שצעקות בקעו מתוכה. טיפוסים לא-סימפטיים חסמו בגופם את הכביש. הבנתי שחסרי המזל שעושים דרכם במעלה ההר הופכים טרף קל לכנופית סוחרי איברים.
הלילה ירד על העיר. צללתי אל מערכת תת-קרקעית של מחסנים ומעברים. נמלטתי בחשאי דרך מסדרונות חשוכים, מחסנים לוגיסטים ומרתפי חנייה עזובים כדי להגיע אליך בזמן, לפני שתיעלם.

* הערה על החלום:
כמה הכל שברירי כשהיעדר פיזי יכול לכונן היעדר רגשי.
כביש דורי ודרך פרויד, שני כבישים בקצוות מנוגדים של העיר.

 

 

תחילת יוני
הפסיכולוגית שלי הסכימה לפגוש אותי בבית הורי לטיפול. כשנכנסה לחדרי הודעתי לה שמצאתי משהו בשבילה. התכוונתי להציג דף נייר מילדותי, אך לפני שהספקתי לשלוף אותו היא הבחינה בקופסת התכשיטים שבידי וחשבה שהתכוונתי אליה. בקופסא נחו שני עגילים שונים, אחד בעל פנינה אפורה-שחורה ואחר עם חרוזים לבנים. היא לקחה אותם בהתלהבות והודתה לי. היא ענדה עגיל אחד בכל אוזן והציגה אותם להתרשמות. העגילים החמיאו לה מאוד. נפלה רוחי והודיתי בפניה שלא התכוונתי למסור את העגילים, אבל מכיוון שהם מוצאים חן בעיניה תוכל לשמור אותם. נראה שהדבר לא הטריד אותה.

בסוף הפגישה ליוויתי אותה למכוניתה. היה מאוחר מאוד. בכביש התאספה קבוצה של בריונים, ביניהם גם אנשים שלמדו איתי בתיכון. הם רצו להרביץ לערבים. ההמון איתר אותה והפריד בינינו באלימות. רציתי לומר משהו שיעצור בעדם, שיסביר כמה היא יקרה לי, אבל ידעתי שלא יבינו. צעקתי "לא, זאת הפסיכולוגית שלי!" כאילו רק כך ישתכנעו שהיא מהטובים. נראה שזה הרגיע אותם מעט. הייתי היסטרית. חשתי שעליי להציל אותה כי הצלתה פירושה הצלת עצמי. באותו הרגע ידעתי שאני עתידה להיות עדה למעשה כה נתעב שהוא ישנה אותי לבלי היכר. הייתי חסרת אונים, והבנתי שאם הנורא מכל יקרה לא אוכל לחיות.

באותה השעה המשפחה שלי ישבה בתוך הבית, כולם אכלו ארוחת ערב וחיכו שאחזור פנימה, לא התעניינו במתרחש בחוץ. יצאת לחצר ואז לחניה, נראה שרצית לעזור אבל לא התערבת ונשארת להשקיף מרחוק.

הצלחתי למלט אותה מידיהם. היא לא נפגעה, אך היתה מבוהלת ונסערת. סגרתי את דלת המכונית וביקשתי שתודיע לי כשתגיע לביתה. הקצתי עם תחושה רודפת: השאירו אותנו לבד להיפגע.

* הערה על החלום:
הפסיכולוגית שאלה האם העגילים נדמו לי מוכרים, ואכן עגיל הפנינה הזכיר עגיל של אמי. היא הציעה שאולי שני עגילים לא-תואמים שנראים טוב יחדיו מייצגים אותה ואותי, או אותה ואת אמי, כשתי דמויות אמהיות שנבדלות זו מזו מאוד.
הבחנו גם במיקומים השונים של הדמויות. הורי שבתוך הבית, שהיו אדישים למתרחש. אתה, צופה אך לא פועל. אני והיא, בלב הסערה, על סף הכחדה.

 

 

סוף יוני
שוב חלמתי על שירותים ציבורים עם הריח הקבוע: שתן וצבעי גואש בצינורות. עמדנו להיכנס לתערוכה במוזיאון אבל לפני כן רציתי לשירותים, שם השתרך תור ארוך ואיטי. הלכתי וחזרתי, והוא התארך עוד יותר. איימתי על המצטרפים החדשים ולבסוף הצלחתי להיכנס. התא היה גדול. אסלה אחת ניצבה בפינה. הכל היה מגעיל. התחלתי לגעת בעצמי, בתחילה ברתיעה מסוימת נוכח ההגיינה הירודה של המקום, אבל ככל שהמשכתי לא נתתי על כך את הדעת. דפיקות מצידה השני של הדלת בישרו לי שזמן רב עבר. יצאתי מבלי לסיים. סיפרתי לך שהתעכבתי כי התור היה ארוך, ואיך הריח בתא הזכיר את הריח שמופיע בחלומותי.

 

 

יולי
היו לי ארבעה כרטיסי טיסה לנופש באי טרופי, עבורי ועבור בן זוג, לצד עוד זוג חברים. נקלענו לריב והחברים לא היו בטוחים שיוכלו להצטרף. קיוויתי שכולם יגיעו לשדה התעופה, אבל ברגע האמת זה לא קרה. החלטתי לטוס לבדי, ליהנות למרות הכל.

החוף היה עמוס באנשים. החול היה זהוב ומואר וחמים, אבל השמיים עמדו ירוקים ומתקדרים כמו לפני סופה. ההשתקפות גרמה לים להיראות כמו ביצה מעופשת. הקרקעית היתה גדושה צדפים. לא ניתן היה להבחין כלל בחול. צדפים ועוד צדפים ועוד צדפים עד אינסוף.

לצדי שכבו גבר ואישה שהיו נחמדים והציעו לצלם אותי. התפתיתי להזמין אותם לבילוי משותף גם למחרת, אך הזכרתי לעצמי לא לטעות בנימוסיהם ולא להזמין עצמי לחופשה הרומנטית שלהם.

לעת ערב נכנסתי למים בפעם האחרונה. החוף התרוקן, ומטרים אחדים לתוך הים הופיעה תחנה של הכרמלית. במקום לעלות ולרדת את הר הכרמל, הקרונות המשיכו עמוק יותר לתוך הים. הרחקתי בחשיכה ונבהלתי. רחוקה מהחוף, עליתי מהר על הקו השני, זה שמחזיר אל בטחת היבשה, אך כשהבטתי מטה אל המסילה – במקום שבו רואים את הכבלים הנמתחים – מצאתי רק עוד צדפים. גם הקרונית לא היתה קרונית של ממש, כי אם שטיח ירוקת חלקלקה. ככל שהירוקת נשאה אותי אל החוף, כך היא התמוללה והתפרקה אל לא-כלום. חשבתי לעצמי שאף אחד לא יודע שאני כאן, במים, בחושך, באי טרופי הרחק מהבית.

* הערה על החלום:
ריבוי הצדפים הופיע כאלמנט מאיים, בולעני, אלביתי.
יש פה קול של חיים, רצון ליהנות ולהצליח לבד, ומולו התוודעות לקדרות איומה, חרדה קיומית, פחד להיאבד.

 

 

תחילת אוקטובר
אולם ההרצאה היה מלא באנשים ובמצלמות וידיאו. הכל התאספו כדי ללמוד ממני כיצד לתת מין אוראלי. חשבתי לעצמי שאולי מצאתי את מקומי. בתחילה הדגמתי על קרס ברזל, מהסוג שקובע מדפים קטנים במקומם. במהרה התחוור לי שאני עלולה לפצוע את החיך הרך, ופניתי להדגים על מודל מקרטון.

* הערה על החלום:
למחרת החלום עלה בי זכרון ילדות. הייתי אולי בת עשר או אחת-עשרה בפארק כלשהו למשפחות. לקראת סוף היום הגענו למתחם הדיג. אמא ביקשה שנזהר ולא נעמוד מאחורי אבא כדי שלא נפצע מהקרס. לא חלפה דקה ואבי הרים את החכה מן המים, שולח את הקרס להינעץ בפי. לא נפצעתי, אבל אני זוכרת את טעם המים המלוכלכים ואת אמי חשה אליי מבועתת. כשסיפרתי לך, שאלת אם זה זכרון אמיתי או ביטוי לחרדה של ילדה. זה זכרון אמיתי, אהובי. דגימה מקשיי התפקוד שבתוכם גדלתי.

 

 

יום ראשון
הייתי בבית הורי באזור אוניברסיטת חיפה. אתה נמצאת בבית אחר, אולי ביתנו המשותף, באחת משכונות העיר. שריפה פורצת בחוץ כתוצאה מירי טילים. האיום כאן. עלינו לברוח, להיפלט למדינה אחרת. אני לא דואגת לך, ברור לי שאתה מטפל במה שצריך. אני מנסה לארגן את הורי, לשכנע אותם שעלינו לברוח מיד, לעזוב הכל ולהימלט. משהו משתבש. הם לא מבינים את חומרת המצב, או שמא מתחוור לי כי הם לא יספיקו לצאת בזמן. בראשי אני מבינה כי עליי להשאיר אותם, לקוות לטוב ולהציל את עצמי. הפרידה הזמנית עלולה להיות פרידה אחרונה בהחלט.

לפתע אני לבדי, מחליטה לשוב הביתה כדי להציל ממנו אלבום תמונות. אני משליכה לתוך שק את התמונות, ואז תכשיטים, יומנים, חפצים קטנים, צעיפים. העולם עולה באש ואני עסוקה בהצלת הלפטופ שלי. הלהבות מתקרבות, אני מאבדת את היתרון היחסי.

* הערה על החלום:
התעוררתי עם כאב ממשי בעצם החזה. הפסיכולוגית אמרה שהכאב הפיזי הוא עדות לחרדה שחוויתי בחלום.
ציינתי את המיקומים בחלום כמשלימים – אף אם שונים – לחלום מתחילת יוני. אז, הורי היו אדישים, אתה היית נוכח אבל פסיבי, ואני הייתי הסערה. הפעם, אתה זה שנעדר, הורי נמצאו אך היה עלינו להיפרד, ואני חיבלתי ביכולתי להיות.

 

 

יום שני
דירה בשכונת יזרעאליה, השכונה בה גדלתי. לא ברור אם זהו בית ילדותי או אם זו דירה שבה אני חיה עם בן זוג. הערפול הזה לא מקרי. בחדרי הפרטי נאנסה ילדה קטנה, כשהיתה רק בת שבע. דגימות דנ"א נמצאו על ארון הבופה המוזהב בחדר. לא ברור אם נאנסה על ידי בן זוגי, קרוב משפחה אחר או אדם זר לגמרי, אבל אני משתפת פעולה עם החקירה המתמשכת. במשך שנתיים אנשים נכנסים ויוצאים, דוגמים, תוחמים ומשתפים אותי בממצאים. אני מקווה לנקות את שמו של החשוד המקורב אליי. במקביל, מתפתחת ביני לבין הילדה חברות. אני חרדה לגורלה. בשעות הצהריים אנו משחקות בגני המשחקים בשכונה, מלטפות את חתולי הרחוב, מתרוצצות בגרמי המדרגות שבין רחוב סילבר לרחוב רטנר. אני מכירה גם את אמה וסבתה. הילדה בת דמותה של חברתי הבלונדינית אלה, שלא ראיתי מאז עברתי ליקנעם.

ברגע מסוים אני נכנסת לשירותים ציבוריים בשכונה. שוב עולה בי ריח השתן וצבעי הגואש. כל האסלות מטונפות, כרגיל, ואני חושבת לעצמי שזה בדיוק כמו בחלומות שלי.

באחד הימים החוקרים חושפים ממצא מטריד בחדר. טביעת גוף שהתגלתה באמצעות רנטגן על אחד הקירות. הצללית שנשתמרה על הקיר מגלה באיזו אלימות הוחזקו רגליה של הילדה פשוקות, וניכרת גם עווית של כאב ואימה על פניה. כשהחוקר מעמת אותי עם התגלית, אני פורצת בבכי. זה נורא מדי. זה אכזרי מדי.

* הערה על החלום:
הפסיכולוגית הציעה שהרפלקטיביות הפתאומית בשירותים היא דרכו של תת-המודע שלי להגן עליי, לנסות להפחית את החרדה ולהזכיר שזה חלום.
עוד הציעה שזו אלגוריה לתקופת החיים שבה אני מצויה. סופסוף יש בידי ההזדמנות לחשוב ברצינות על הילדות שלי, לעבד ולמסגר דברים שקרו ולתת להם שם. לפיכך, טביעת הרנטגן שהתגלתה כעבור שנים על הקיר היא רגע של תובנה, של הכרה באמת. ציינה שלדעתה המיניות הפרוצה, הפומבית והלא-מוגנת שאני שבה אליה בחלומות היא מטען עודף מהטראומות של אמי וסבתי, ולא שלי. זו דרכו של תת-המודע להתמודד עם חוויות מתמשכות של חוסר מוגנות, ולא טראומה אישית מודחקת. תת-המודע שלי מתוחכם, לא בקלות נופל למלכודות.

 

 

יום שלישי
מילאת שלוש עגלות קניות בסופרמרקט. השארת אותן עבורי בקופה והלכת לנוח. העגלות היו מלאות חומרי גלם לא-ארוזים, בשר נא וקרואסונים מתפוררים מחוץ לשקיות, גביעי יוגורט מעוכים שמכסי האלומיניום שלהם נוקבו. טינופת. במשך זמן רב אני מעלה את המוצרים למסוע, וזמן רב עוד יותר עובר עד שאני מסיימת לסדר הכל בשקיות. אני מתקשרת אליך כדי שתבוא לעזור לי לסחוב, אבל אתה כבר לא אתה, אלא האקס שלי, מ'. מ' צועק בבוז, "את עדיין בסופר? עברו כבר שלוש שעות!"

* הערה על החלום:
הפסיכולוגית חושבת שמ' מופיע כדמות הורית. ביחסנו, העדיף לחשוב עליי כילדה קטנה הזקוקה לטיפולו ולהשגחתו. המוצרים החשופים בעגלה מייצגים את כל הדברים הלא-מתווכים דיים שקיבלתי מהורי. אני נדרשת לארוז ולארגן אותם, לגדל את עצמי מחדש, לנחש מה פספסתי, וחוטפת על הראש כי זו מלאכה ארוכה, מסואבת ומתמשכת.

–

מימס

בנקודה הנוכחית אני מדוכדכת למדי. חשוב לא לכתוב "מדוכאת" כדי שהקוראים לא יחדלו מקריאתם. מסיבות ידועות לא ראיתי את משפחתי כבר שנה. נמנעתי כמעט לחלוטין ממפגשי חברים. התמסרתי בלית ברירה לחיים שמחוץ לחיים: ליקיצות ללא שעון, לשינה ספוראדית רוויה חלומות, לטקסי קפה ולמיגרנות שבעטיים. יחד עם זאת, המשכתי להזין בהצלחה את העינוי העצמי השורק של הכתיבה הנעלמה, התלות הרומנטית, ההתמכרות לסקס, חרדת הנטישה, הליקויים בקביעות אובייקט, המסלול האקדמי שנגדע, ועוד שלל מחוללי-תסכול צפויים יותר ופחות. אני מנופחת מכעס כפי שלא הייתי מעולם. אני מדמיינת את סופי בעשרות תרחישים אסתטיים שאיש לא יוכל להעריך. אני מתאבלת על הפתיינית החריפה שהרחיקה מחייה, ויושבת עתה אל חלונות מאובקים, מבצעת תיקוני תפירה לקיום קטן וחרישי.

בימים האחרונים אני חושבת לא מעט על החיים שלפני המגיפה. נהגתי לעלות על הטראם למרכז העיר כמה פעמים בשבוע, לפגוש חבר או חברה לקוקטייל ב"קפה ברכט", לפשפש אחר הדפסים עתיקים ברובע האורות האדומים, ולשוב לביתי מתנדנדת בשמחה בשמש סוף הצהריים. בזמנים ההם כמעט שהבחנתי בקריצת ההזדמנות. במקביל, חשתי מחוברת מאוד לארץ: המשכתי לעבוד עבור לקוחותי ועבור האוניברסיטה, אורחים הגיעו לביקורים כל העת, ומעט לפני סגירת השמיים יצא ספרי ועיגן את ההאמנות שלי לגבי עצמי כיוצרת.

אהבתי את החיים שחייתי בישראל. אהבתי לבלות שעות בחוץ, ברחוב, בתזוזה או בשהות, כשהכל מסתחרר סביבי. אהבתי לדבר עם הפילוסופים של האוניברסיטה, עם האמנים של העיר התחתית, עם האקטיביסטים של מסדה. אהבתי לקבל הזמנות לתערוכות, להרצאות מלומדות, להקרנות בכורה, להצגות תיאטרון, למופעי ריקוד. אהבתי לחכוך בהתקבלותי. הייתי אישה משום מקום, ובכל זאת ליקטתי סביבי אנשים בעלי שפה משותפת, נטייה לכובד ראש ואהבה כפייתית ליופי. בהולנד עוד לא הצלחתי לייצר – למעשה, טרם מצאתי – מעגלים דומים. התרבות הרדודה, הנסמכת על מילים ריקות וטרנדיות, לא יודעת כאב. יופיה מושלם מדי ומשעמם, שטוח כמו תפאורת קרטון. תקציריה נגדעים באמצע ההקראה ואיש לא נכרע להשלים את החסר. גם לא בדמיון. הריק לא נתפש כריק, המלך לא ערום, ואם לא הבנת סימן שאת לא בת המקום.

החיים כאן קלים, וקלותם מייסרת. אף לא דבר יחיד בחיים שחייתי בישראל היה קל עבורי, לכן אולי בחרה הנפש את עינוייה בקפידה. לעומת זאת, נדמה שבהולנד אני נכבשת בעלים גדולים שלוחצים את איברי, מנסים לסחוט ממני מיץ כניעה. השקט רועם עליי כמו אב זועם. החרדות שלי זולגות, בורחות ממש, ממלאות את החדר מקקים כשבינתיים הכל נדמה יפה ונוח, מעורר קנאה ונקי.

מפתה לצלול לפאטאלי, אך זהו לא המועד הנכון להכרעה. אני יודעת שהמרחק בין אפס לאחד גדול מן המרחק שבין אחד לעשר, ועוד לא עשיתי את הצעד הראשון. אין לי סיום אופטימי וגם לא תפילות רטובות-עיניים, אבל לפחות לא השתמשתי במילה "דיכאון".

מימס