לפני כמה שבועות אמרתי לבלונדיני שישב לשולחן שעוד לא מצאתי את הדבר שיגרום לי להפסיק להתבונן. הוא חייך מן חיוך מריר של הזדהות, ברגע יחיד שהבליח אמת נוגעת ללב מבעד לקירות העבים של המתיחות, ושל עוד רגשות שבכוחי להשליך. בכל שנה, תקופת הטרומולדת מזמנת את תחושת המחלה, אי שקט שמתפשט כמו גז דליק בחדר, נטול ריח או מימדים קלים לפענוח, כמו רהיט ישן מתחת לסדין גדול. אני כותבת הרבה, לעיני בלבד, מנסה לתמלל את מה שמנוסה בבריחה ממילים. התבוננות לא משרתת את הפורץ הזה, וגם לא את בעלת הבית.
אין לי צורך להתרפק או למדוד כמה התארכו כפות רגליי. אני שונאת סיכומים לנפש. הם תמיד נקראים לי כנסיונות אבודים מראש להעיד במשהו על הפנים, אך במקום מעידים על היאחזות במוסכמות שמשרתות יומני נעורים ולא אנשים בוגרים ומורכבים. אין לי קמטים לגהץ, אני בן אדם. וביקורתית כלפי הכל, גם כלפי זה. מגלגלת עיניים מהחלטות שאחוזות בתאריכים, קווי זינוק שרירותיים למילוי צרכים עדריים. דתיות בת-זמננו, אמונה טפלה. ועוד קללות. ועוד השלכות.
ובסוף, מתוך הלחץ לזוז, נשכחת אמנות העמידה. וכל מה שאיתן מצר היקפים. וכל מה ששליו מודד זמנים. ובכלל, אני תמיד צריכה להיות קצת שונה. אז אני לא אוהבת סיכומי שנה, אבל כן יכולה לספר על יום האתמול.
החלטתי לבלות את יום הולדתי בגפי, בביקור במוזיאון האמנות. היה לי יום חופשי וירד קצת גשם, והבחירה הקאונטראינטואיטיבית להעביר יום כזה לבדי מצאה חן בעיני. בשנה שעברה, בנסיבות פחות חיוביות, מצאתי את עצמי מתקשטת לכבוד צפייה סוליטרית בסרט סקנדינבי במוזיאון טיקוטין, וההתנסות מילאה אותי ברוגע בעיצומו של יום אומלל מאוד.
הרוח סערה בתלתלי ובפנים חפות מאיפור עליתי על הרכבת מתחנת מעונות הסטודנטים אל מרכז העיר. נכנסתי פנימה מבלי לקחת מפה, נכונה למצוא את דרכי דרך גרמי המדרגות וההיכלים הגדולים, בחיפוש נלהב, כמעט אירוטי, אחר מגדלנה של קריוולי. הזדמן לי לכתוב מעט לאוניברסיטה בהשראתה, והמרצה החביבה עליי ד"ר נ' הקסימה אותי בסיפור אודות מפגשה הראשון עם הפתיינית הזהובה לפני כמה שנים באותו המוזיאון ממש. האיקונים של סוף ימי הביניים בישרו שאני באגף הנכון, כשבכניסה אל אחד החדרים היא נגלתה אליי לפתע, חיזיון מוזהב בעור שנהב. עיניה אפורות ושלוות, יודעות-כל תחת עפעפיים כבדים. שיערה ושמלתה וקנקנה הזהובים מסנוורים על רקע הקירות הכהים של החדר. לא יפה. הכי יפה. לא אישה, אלא התפעלות צרופה, גדולה מהזמנים.
הבנתי באחת את התרשמותה של ד"ר נ'. התיישבתי על ספסל וכתבתי מיד לד"ר ס' – שגורם לי למתוח קווי עפרון בספרים שהבאתי עמי לאירופה – וסיפרתי לו היכן בחרתי לחגוג את יום הולדתי, ומה רבה פליאתי ממגדלנה. השיב שגם הוא אוהב את האיטלקים, ושמח לשמוע שאני ברייקס. אני חושבת שזו הסיבה שאני נהנית ממוזיאונים כל כך: החופש הפשוט להתפעל – בלי ציניות – מאיזו פסגה אנושית. לא רק של האמן, אלא גם של משמרי דרכו. מישהו זיהה שבכוחו של אדם אחר ליצור דבר-מה כה יוצא דופן, כה מפעים וחכם ונכון, עד שנכרע להגן על הדבר ולשמרו למען יהנו ממנו גם אחרים. זו גם הסיבה שאני נהנית מהלימודים. חרף הקשיים שהם מזמנים לי – ניהוליים, כלכליים ואחרים – הם מאפשרים לי חוויה דומה לחווית השיטוט במוזיאון, חוויה שיש בה גילוי.
הפליאה לא תמה באגף הכהה של ימי הביניים. היא המשיכה אל בקבוקון מלחי הרחה בעיצובו של פליז, וכמעט שבכיתי מרוב אושר כשנגלה אליי במקרה, שנים לאחר שנתקלתי בו בספר אר נובו. נהניתי גם מקונכיות נאוטילוסים שעוטרו כגביעים מרהיבים, מיציקות גבס שיצרו אנתרופולוגים מפניהם של העבדים באיים האנטילים, ומאיוריה של מריה סיבילה מריאן שגיליתי לראשונה בגנים הבוטניים בלונדון. ובכל זאת, הפליאה הגדולה ביותר הופנתה למבקרים, לצורות הגיאומטריות שהם יוצרים במרחב כשהם מתבוננים ביצירות אמנות, או כשהם מתקפלים באפיסת כוחות על ספסל. מצאתי את עצמי מצלמת אותם יותר מאשר את היצירות שרציתי להעמיק בהן.
ברגע קטן נגלתה אליי גינה חיצונית ובה חוטמיות לבנות שעמדו בגבורה מול הרוח. התיישבתי מעברה השני של הזכוכית וצילמתי תמונה אחת, פשוטה ומוארת, כדי לזכור יופיה של התבגרות.
בחלוף כשלוש שעות יצאתי חזרה אל הרחוב. הגשם המתנדנד וסוף עונת התיירות השאירו את הרחובות ערומים למחצה. אכלתי בייגל גבינת עזים ודבש בבית קפה קטן, והמשכתי בהליכה רגלית עד לכיכר המרכזית, שם עליתי על רכבת חזרה אל רצפת עץ יבשה. כל אותה העת הטלפון רטט ללא הרף בתיק, נרגש להודיע על ברכות יום הולדת מהבית. ואכן, הרגשתי עטופה ואהובה כפי שלא חשתי שנים מספר, ולא היתה סיבה לחתום את השנה, כי הלב פועם פתוח.
מימס
