הבלוג של מימס וילמה
כשאני יושבת איתך במכונית ואנחנו צוחקים, זה מרגיש כאילו שום דבר לא משנה חוץ מהרגע הזה בדיוק. התגעגעתי אלייך, אבל אתה לא תדע.
אנחנו שומעים שירים של The Who ואתה אומר לי כמה הם מוכשרים. אני מביטה בך ומחייכת, מסכימה עם כל מילה. אתה פותח חלון, פותח את הלב, פותח שרידים של שיחות ותפרים בברכיים.
רק שנינו, במכונית שלך, מקשיבים למוזיקה, צוחקים, מתנשקים, שוכחים.
שוכחים.
מימס
באמת את צריכה שאני אגיד לך שאת שוברת מוסכמות? או שאולי, את בעצם רוצה שאגיד לך שאת אדם שונה, מיוחד? אני לא מאמינה שהשאלה הראשונה היא זו שדורשת תשובה. את בודאי יודעת שאת שוברת מוסכמות – גם כי את רוצה לשבור אותן, וגם מתוך התגובות השליליות שאת מעוררת, לפעמים. אבל השאלה השנייה- אולי זו השאלה שניסית לשאול אותי, ואת הבנות, ואת עצמך.
המאבק שלך מקסים אותי. הדרך שבחרת ללכת בה היא לא דרך קלה, והיא דורשת איזון עדין מאוד- לשמור על הייחודיות שלך, לשאול מי את שוב ושוב (ושוב), ועדיין לשמור על היכולת להיות עם אנשים אחרים, לתקשר איתם, לתקשר את עצמך אליהם. לא סתם את שמה דגש גדול על הבעה; מאז שהכרנו אני רואה כיצד את מנסה להביא את האחרות לכך שיראו אותך, את האדם שאת, ושיאהבו.
ואת יודעת מה? הצליח לך… ממכשפה אדומה הפכת להיות מנהיגה: מישהי שמקשיבים לה, שמעריכים את הדעות שלה, את הידע שלה, את המורכבות. את לקחת סיכון – לא מעט סיכונים – והצלחת.
נכון, לא תמיד מבינים אותך. ואני רואה את הלבד שלך, לפעמים. אולי לבד בלתי נמנע (אם כי נראה לי שהוא יתמתן, עם השנים). ושואלת את עצמי האם לאנשים רגישים כואב יותר, או שהכאב של כולם כואב באותה מידה (כבר שנים שאני מנסה לענות על השאלה הזאת). אבל את יודעת- אני לא פוחדת ממה שאנשים אחרים יעשו לך. אולי אני אופטימית מדי, אבל יש לי בטחון בכך שאת יכולה להתמודד עם הביקורות שלהם, ולהישאר נאמנה לעצמך. ממה אני כן פוחדת? מהביקורת העצמית שלך. מכך שאת אומרת לנו את כמה את אוהבת את עצמך. אבל- לא יודעת. אני מרגישה שברמה כלשהי, את לא אוהבת את עצמך כמו שמגיע לך. ומגיע לך כל כך. כי כן את מיוחדת. וכן, את מקסימה, וכן, את תגיעי רחוק, אם רק תרצי.
ולסיכום – אולי למדת את זה בשיעור אנגלית, אבל אם לא (וגם אם כן), הרשי לי לצטט גדולים וחכמים ממני…
"…I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in the wood, and I-
I took the one less traveled by,
And that made all the difference."
קראתי ובכיתי.
"את יכולה להתפוצץ על עמוד."
מצאתי מכתב שהמחנכת שלי בשנה שעברה כתבה לי בסוף השנה:
20.6.04
את ילדה אינטליגנטית ויפה.
אני מקווה שתמצא הדרך
להשכין שלום אמיתי עם חברותייך.
אני יודעת שעברה עלייך שנה לא קלה
ומאחלת עבורך שהשנים הבאות יהיו
טובות ומוצלחות מכל הבחינות.
תני לכשרונך לבוא לידי ביטוי
והשארי נאמנה לעצמך ולדעותייך.
בכיתי כשקראתי את זה. שמחתי שזה היום האחרון ללימודים. חיבקתי אותה ואמרתי לה שהיא מאוד ריגשה אותי.
מימס
כבר שנתיים שאני מנסה לנשק אותו, והנה זה סופסוף קרה. מדהים. מושלם כמו שתיארתי. כמו שאני תמיד רוצה שינשקו אותי ואף אחד לא מצליח. איתו היה פשוט מושלם. השפתיים הרכות והמלטפות שלו, הלשון שסקרה את שלי בעדינות מפתיעה ומדהימה.
אני אוהבת איך שהפה שלי מתאים בדיוק לשפתיו. חבל שזה לא יקרה עוד.
אני יוצאת החוצה איתו, הוא מדבר בפלאפון עם אחת שיש לו קטע איתה. הוא לא הצליח איתי לפני שנה בגלל מישהי שהיה לו קטע איתה. הוא מחבק ונותן נשיקה. מסיים ב"שיהיה לך יום נפלא" ופונה לכיוון הנגדי.
אני הולכת לתחנת האוטובוס המומה ומחויכת. האוטובוס מאחר קצת. כשהוא עולה למעלה, ורואים תצפית על כל הגבעות שמסביב ביום החורפי הזה, אני מגלה מחשבה שהייתה אמורה להכות בי לפני חודשים. אני מגלה שאני כבר לא קטנה.
מימס