16.7
מה יעזור חלון סגור בבית בלי קירות?
לפעמים מתחשק לי לרצוח, ככה, לרוצץ גולגלות או לגנוב דברי דואר. לצרוח, יאללה שתזדיין המדינה, ולגור בפרוור של עיר גדולה עם בעיית הגירה. ולשים את כל הסבל הזה בצד, בעזבונו הנטוש של העבר, לצד זכרונות מהקיץ החם. גידלתי כל כך הרבה עור שתכף אוכל למכור לבחורות צעירות כמוני שמטפסות על אין-קירות. ולא שאני צריכה שיעורים בקבלת פרופורציות, נשבעת שבין כל מעברי הדירות הספקתי לקרוא, ויש לי פריווילגיות מכאן ועד נישואי ילדות. אבל אני רוצה להשליך פצצה על כל מי שלא דומה לי, ולא משנה מה צבע עורו. אני רוצה להשליך פצצה על כל מי שפותח חלון לצעוק, או מבוהל מכדי לא להיות רשימת דברים לעשות. אני רוצה לשרוף את כל השיערות של מי שמדבר במדרגות. וחבורות, אלוהים, שישרפו החבורות. ושכל מה שלא אינטימי יוצא מחוץ לחוק. וכל מי שחושב שהוא חושב, יחנק על מחשבות. ושהעיר תפסיק לגרום לי למרוד. ושהירח יהיה שקט מעל הקודקוד.
22.6
אני יכולה לסחוב שקיות, להקסים מלצרים ומרצים. להנביט שורשים בספחי ארנונה, להפריד בהירים מצבעוניים. אבל המדרכה מזיעה שתן של כלבים, וטלוויזיות מדברות מבניינים סמוכים, וצופר הרכב בולע לרגע את מסור הדיסק, וכל מה שיכול לחדור בעדי מעליב. כוח העמידה שלי מחפש כסא לשבת. הברכיים רועדות, ולא מפחד.
27.6
בחורות רגישות הולכות לפסיכולוגים שיתקינו בהן קהות. אנשים רצים על חול חם, נעצרים בצלו של אדם אחר. כל מה ששלם נעשה שבור בשם שיתוף הפעולה. כל מה ששקט נבלע בשאון של תרבות-נשימות-אחרונות.
כל מה שיכול למות, מת, וכל מה שיכול לחיות, מבקש למות. אני לא רוצה לברוח. אני רוצה שאתם תברחו.
30.6
האקזיסטנציאליסטים תמיד נופלים במבחן התוצאה. לא עומד להם על המציאות ואין פרס על מרדנות טובה. סבל הוא מטבע סחר רק בתרבויות נזיריות, אבל כאן, על הסף, אין לאף אחד חשבון עם אלוהים.
אין יותר אקזיסטנציאליסטים. הם נגמרו בקופה. נשארו מעריצי הז'אנר, עם חשבונות אינסטגרם וגזרה דקה. אני יודעת שאשבר, אשבר ואברח. וגם זה – גם זה – גם זה יכאב. מה לעשות, אפילו עם אקדח לרקה, חבל לי על נעלי ספורט מצוחצחות. אניח את המבט על משהו אחר, אולי על כוכבים בכוס תה.
4.7
כששואלים את ההורים מה הם זוכרים משנות העלייה, הם עונים "קשה". העפעפיים מצטמצמים, כמו מנסים להוריד את החשיפה לגירויים מבחוץ. הם מפרידים את חלמון הקיץ הצהוב מחלבון החורף הלבן, מנסים להיזכר מי היו לפנים, לפני צריבת ציון.
כשביקרו במדינות המוצא נתקפו לעתים געגועים, נהנים מכבישים מהירים רחבים ומצלחות שופעות וזולות. מדי פעם גם הצליחו לחלץ את הארוטי מגשם קיצי ומאזהרות טורנדו ומארונות תלייה לייבוש מעילים.
אני לא התגעגעתי כי לא היה אל מה. הקשה היה יפה, היקר היה מוכר, והאספלט שנכנע בשמש היה שיר ערש. לא הודות לשום סנטימנט, אלא בזכות אותם עפעפיים שהזהירו שמעברים הם קשים. אתם מבינים, יש אנשים בלי בית שיכולים לישון בנסיעה, אבל אני תמיד מחפשת מקום למנוחה אחרונה.
בעוד חודשיים פלוס קצת אהיה בת 28. הקשה לא יפה אלא יומיומי, והיקר פולט אדים בכיסים שלי ושל אחרים. אומרים לי שאני כותבת דברים כבדים מדי לפייסבוק, שאף אחד לא קורא, שזו שמפניה לחזירים. לא ממש אכפת לי, אני מוזגת כבר שנים. ובזמן שאיום הקושי עומד למבחן מול הקושי המאיים, אני מצלמת משטחים רפלקטיביים כי הם מזכירים שכדאי להתבונן. שאי אפשר אחרת, שהמבט תמיד תפוס, ומה שנדמה קשה מכל הוא להמשיך לפחד מאפשרות.
11.7
אולי אתחיל לכתוב עבודות בשבע בבוקר ולא בשבע בערב, ואעדיף עלים מרים על מאפים רוויים, וכשאבקר באירופה אעבור בין מדינות, ואהנה מסרטי אולפנים עם בדיחות מיזוגיניות, וארגיש שמה שיש לי מגיע לי, ואבלה יותר זמן בחוץ, ברחוב, בלילה.
כששאלת למה לא נתתי לך להושיט יד באוניברסיטה, עניתי שזה המקום היחיד שבו מכירים אותי בזכות השכל, וההיענות עושה לי משבר זהות. אני גם לא סומכת על מכונות התשלום לנסיעות בתחבורה ציבורית. לא במרכזית המפרץ ולא בדאם סקוור. הנחת המוצא שלי היא שאין לי איך להגיע הביתה, כי פס מגנטי ישים לי רגל.
זה די מצחיק – כל זמן שלא מתעכבים על זה – אם חושבים על הקלות שבה אני קופצת בגומי עם התרבות האנושית הכתובה, או בולעת חרבות כמו שאף אחת לא מעזה, או מכירה את צליל פגיעת האבן בקרקעית הנשמה, אבל לא יודעת איך לחנות או לתבל סלט ירוק.
אני רוצה לבקש סליחה מכל החיים שחיית לפני. הכל יראה קטן יותר מעכשיו.
מימס
