קטגוריה: לילות

ליאון יושב על הספה, מרפקיו שעונים על ברכיו והוא מחפש את הדרך ההולמת למסור את אשר עבורו בא.
"על מה אתה מתחרט?" אני שואלת.
הוא מהסס, נועץ מבטו בלא-כלום שבין השטיח ומרצפות הרצפה. לבסוף הוא מזדקף ופולט, "אמש, כשסיפרת לי על הפעם בה נזדקקת לאהבה, חשבתי שאני צריך לרדת לך."

ברוז' קרה ומתוירת. אוהבים צעירים ומשפחות עם ילדים מצטלמים בכיכר מגדל התצפית, תרים אחר עגלות צ'יפס ובירה. אני מבקשת מליאון לשוב אל חדרנו שהרי גם כך אנו נדמים כמו זוג משונה, לבושים היטב, לבושים אחרת, לא שייכים זה לזה. ארוחת הבוקר נחה מולו באין מפריע. הוא מעשן ומספר על עלם צעיר שחיבק בזרועותיו הארוכות לאחר שזה התפרץ והיכה בו. חוסר האונים שחש אז, לפני עשרים שנים, שב ומבהיק בעיניו, מרטיב את קצה הסיגריה. אני לא יכולה שלא לתהות מה, אם בכלל, השתנה. זרועותיו עדיין אוחזות במי שצעירים מכדי להבין. אני, למשל, לא מבינה למה בחרנו בברוז', כשיכולנו לברוח אל ניקוסיה או אלגרבה.
"את לא רצית לבוא אליי" הוא מזכיר.
"לא רציתי שנצטרך להסביר."

בדרך לבית המרקחת המקומי, ליאון מניח את כף ידו על ישבני כאילו אין זה אלא עניין של מה בכך. "הראיתי לחבר תמונה שלך," הוא מתחיל, "שאל בת כמה את. עניתי שאת צעירה, מאוד, ועיניו התקדרו. אמר שהוא מבין למה אני נוסע עד ברוז'. אחר כך הודה שהיה נוסע גם כן."

מעט לפני שהוא מתפנה לארוחה מתוכננת, אני מבקשת ממנו לנשוך אותי בצווארי. הוא מהסס ואני לא מרגישה כלום, פולטת צחוק מבודח. אט אט, אחיזת שיניו מתהדקת ואני מבקשת עוד. לבסוף הוא מאגף את בשרי, שיניו נוברות בעורי החיוור והדק, מותירות בו ערוצים סמוקים עזים. אצבעותיי לופתות את כתפיו באחת. הוא פוער את פיו בצייתנות ונשימותיי מתעבות על לחיו.
"איך אני יכול ללכת עכשיו, כשגנחת כך באזני?" הוא יוצא אל אוויר הערב מזועזע ונרגש.

לאורה של מנורת הלילה הוא מביא אותי אל אושרי, בכשרון ובשליטה שפיללתי להם רק במבוכת החלום. הכניעה פושטת בגופי וליאון לובש צורה אנושית. המגננות מתמוססות ברטיבות שבין ירכיי. אני מבקשת שישאר, שישאר. כף ידו הגדולה עוטפת את צווארי, הוא מצמיד את שפתיו לאזני ולוחש ברכות כאובה, "יש לי שני ילדים."
המילים מבקשות את סליחתי, מגעו מבקש את קרבתי. דרך עיניי העצומות אני מבחינה בשיערות המאפירות של זקנו. בעורו השזוף והחלק. בשפתיו הכהות, שנושפות חיים בלתי ניתנים לגישור. אני נרדמת וחולמת עליו. הוא מביט בי ישנה.

 

לילות קודמים: לילה אחד במינכן

מימס

נדמה לי שהיינו במינכן, כי זה מה שקלמאן זוכר. מנגד, קלמאן לא זוכר את דגם המכונית שעמדה לפנינו, אז אין לסמוך על זכרונו. אחרי ימים ארוכים מאחורי ההגה, כל הערים הגרמניות נראו לי אותו הדבר, עם המרכזים היסטוריים, הבנקים במגדלים, עוגות הפרג והמזלגות הקטנים שדוקרים. הוא הציע לחזור צפונה, לדירה השכורה שלו בברלין, אבל אני נמצאתי באחת מאותן נקודות בחיי בהן לא היה לי בית והעדפתי את חברת המכונית.

במשך כל השבוע היה שמשי. הוא נהג ואיפר מחוץ לחלון הפתוח. מדי פעם עצרנו לקפה והוא גלגל עיניים כשהחמאתי למלצרית יפה. ברגע שחש בפלרטוט עולה על שפתי, היה קם לעשן בחוץ כדי לשרוף משהו. אני שונאת את הסיפור הזה כי אין דרך קלה להודות שדווקא ברגע הפרידה שלנו ירד גשם. קלמאן ואני, אנחנו לא מגיבים טוב לתרחישים דרמטים.

בכניסה לעיר התחיל לרדת גשם, ולא סתם טפטוף של חילופי עונות, אלא מטר שכל טיפה בו מכוונת להכאיב. טיפות כבדות ומרושלות, מטפטפות בקצב לא-אחיד, מהסוג שלא מאפשר רגע של מנוחה. השעה היתה אחת עשרה בלילה. המכונית דהרה ברחובות הריקים והוא שאל מה אני צריכה. עניתי, "עיר לבנה וצפויה." על אף תחינותיו, ברלין הפחידה אותי. ג'נטריפיקציה הפחידה אותי. מקלמאן לא פחדתי, במרבית פחדיי טיפל כשגרם לי לגמור מהפה שלו לראשונה. עצרנו ברמזור אדום, הנחתי את כף ידי על ירכו והוא קרב לנשק אותי. היו לו שפתיים רכות ובשרניות, אדומות מאלה של גברים אחרים. היה גם חד מהם. מצאתי אותו משעשע לאין-שעור.

עינינו הסגורות נפערו בבהלה כשחשנו בחבטה פתאומית. הבנו מיד את אשר אירע. חרטום מכוניתו של קלמאן נשק כעת לאחוריה המדושנים של המכונית שעמדה לפנינו. הפתעה ומבוכה פשטו בפנינו. התנשקנו והתנגשנו.

נדמה לי שצחקתי. זו היתה מחווה רומנטית גרנדיוזית, איש עוד לא התנגש במכונית בשבילי. קלמאן ניתק את חגורתו ויצא אל הגשם. גבר גדול-גוף יצא מהמכונית וקלמאן ניגש אליו בצעד בוטח, בחיוך גדול ובעיניים חולמניות. מעיל העור הארוך שלו שיווה לו מראה גברי ואגבי, חיוני בשעה זו של הלילה. הנהג לא נראה מוטרד, אך ניכר ששני הגברים ביקשו להימצא בתוך רכביהם ברגע הזה. הם החליפו כמה מילים, נדמה לי שאפילו נגעו זה בזרועו של זה. קלמאן ניגש אל דלתי ופישפש אחר מסמכי הביטוח. הוא הציג את הנייר הצנוע לאיש הרחב אך הנייר נכנע בגשם. כל אותה העת לא הצליח למחוק את החיוך מפניו. חיוכו לא היה מהול במבוכה או בעצבנות או בהתנצלות, כפי שהיה ניתן לצפות. לא, הוא היה משהו אחר. חיוך חי. כל כך חי, שכל דבר נדמה מת בהשוואה אליו. אפילו גשם מזכך של פרידה, אפילו עלמה בחשיכת מושב הנוסע.

כשקלמאן חזר לבסוף, מיהרתי לנגב את פניו בידי. "אף פעם לא עשיתי תאונה" הודה, חיוכו מבודח ועיניו עמוקות וטובות, הכי טובות. בהמשך הלילה גלגל סיגריה והירהר, "איבדתי תחושה ברגל בגלל נשיקה." בהמשך חיינו, איבדתי גם אני תחושה.

מימס