קטגוריה: תומס וקלרה

בבוקר הראשון שלהם יחד, תומס וקלרה יושבים בבית הקפה שבפלאס ד'איטלי. הם מביטים בנכנסים ויוצאים מהמטרו ובבית העירייה המרשים בקצה המרוחק של הכיכר.

קלרה מנסה את כוחה באכילת אומלט עם תפוחי אדמה. תומס לוגם אספרסו כפול ומעשן. כבדרך אגב, הוא שואל: "את רוצה לקנות דברים בטיול הזה?"

קלרה מעמידה פנים שהיא לא מבינה.
"דברים. לעצמך." תומס משיב, בקולו ניכר שהוא מנסה לחשוב על דוגמאות רלוונטיות.
"אה, אני לא יודעת" קלרה עונה בנונשלטיות, "אולי אם אמצא משהו…" היא מוסיפה וממשיכה במטלת האכילה.

תומס מהרהר משך כמה רגעים ובסופם מכריז בעדינות: "את לא צריכה לשלם על שום דבר."

כזו היא דרכו של תומס – הוא נוהג בנשים כבנותנות שירות. לעולם לא יודה בכך, כמובן, הוא אוהב אותן מכדי לשוות להן תואר נלעג כל כך, אך הכסף והמוניטין שצבר לצד ההרפתקאות שנקשרו בשמו הופכים את יחסיו עם נשים לעסקאות חליפין.

קלרה חותכת פיסות קטנות, מתאימות למידותיה. היא שותקת וממשיכה להביט בנוסעי המטרו, יוצאים אל הרחוב או נעלמים במורד המדרגות. היא לא מצליחה לסיים את המנה שהוגשה לה, למורת רוחה של המלצרית שרואה בתבוסתה עלבון.

קלרה נותנת לו לשלם על ארוחת הבוקר האכולה למחצה, אבל לא נענית להצעתו הראשונה.
קשה לה להסביר לתומס כמה קל לאהוב אותו.

בתום גמיעת המרחקים והשנים מאז נחתה, קלרה יוצאת אל האולם הקטן בו ממתינים זרים ממדינות אחרות. היא לא מכירה איש, גם לא את עצמה. את חששה היא מחביאה במזוודה אותה היא גוררת מאחורי גופה ומישירה מבט בציפייה דרוכה. דמות נעה בפתאומיות לימינה.

תומס נראה כמו הכלאה בין אדם לבין גופה שנטמנה באדמה כמה שעות לפני כן. הוא נראה זקן, פניו מקומטים בנקודות אסטרטגיות, שיערו מסורק בקפידה לא-אופיינית.
קלרה נושקת לו בזריזות על שפתיו. הוא מחייך במאמץ יאה לגוויה, עיניו מצועפות בחולמניות, "פחדתי שלא תבואי."

תומס ממלמל אודות טלפון ובית מלון, אבל קלרה לא מצליחה להפריד את מילותיו מרעש ההמון. הוא ממשיך מבלי משים "…אז הייתי מוכרח להגיע לשדה התעופה."

הם יוצאים אל שמש בין הערביים, חמימה מכפי שקלרה קיוותה. שעונים על גדר ברזלים קטנה, תומס מדליק סיגריה שעה שקלרה משלבת את ידיה. הוא מביט בעיניה בפעם הראשונה ומרטיב היטב את קצה הסיגריה. הם מחייכים זו אל זה.

–

קלרה מושיטה את ידה אל תומס והוא נענה. נהג המונית השחור לא נרתע נוכח מרקמי העור השונים שנפגשים. עורו של תומס רך מאוד, זהוב וחלק. הוא מדבר בפתיחות עכשיו, החיים שבים אט אט אל עיניו. הוא נדלק.
קלרה מביטה אל הבניינים הגבוהים הספורים שבולטים בגסות על רקע העיר. היא איננה יודעת עוד שתומס בונה את ביתו החדש באחד מהם.

–

קלרה מקפלת את ג'קט הג'ינס שלה לריבוע מהודק ומשעינה עליו את ראשה. משך דקות ארוכות היא נודדת בין הכרה לשינה על רצפת האריחים המכוערת. כשממתינים למשלוחים בפלאס ד'שואזי, הרצפה הופכת רכה.
תומס מתחיל לצייר מלבנים כחולים בסרגל או עיגולים אדומים בעותק של תכנית הרצפה. במרכז כל עיגול או ריבוע הוא כותב את שם הרהיט אותו הוא מייצג – שולחן קפה, ספה, ספרייה – וממלא את השטח הנותר בצבע. כך הוא עושה פעמיים, בשני העתקים של תכנית הרצפה. הדבר מעסיק אותו זמן רב והוא מתגאה ברישום בפני קלרה.

קלרה מחייכת. "רציתי להיות אדריכל כשהייתי צעיר", תומס מודה. במקום, הוא למד לנטר את רמות הזיהום בסן.

–

"מה משמעות המילה 'לאפייר'?" קלרה שואלת בעודה מדפדפת בין דפי הקטלוג. "זה שם", תומס עונה, "זה רק שם".

בסניף ברו דה הלה, תומס פותח וסוגר מגירות בארונות קיר גדולים, בוחן אריחים ומשטחים דקורטיביים. קלרה חושבת לעצמה שזה טוב לתומס להעסיק את עצמו, אבל נותרת לגנוב סרט מדידה מנייר שמחולק בחינם לבאי החנות.

–

בחזרה בבית המלון ברו דה פרם, קלרה מאוננת על המיטה הלבנה הרכה, לראשונה מול עיניו המאשרות של תומס. "תמשיכי, אני אוהב להסתכל" הוא אומר, מלטף את אצבעות ידיה. היא גומרת בתחושת סיפוק אדירה ופוקחת את עיניה בתום כמה רגעים של עונג. "עכשיו אני יודע", תומס מתחיל, "שאפשר לצבוט את פטמותייך בחזקה. לרוב הבנות זה מכאיב, אבל לא לך".
קלרה מחייכת חלושות, עוד אבודה באורגזמה, נבוכה להודות שלא חשה כלל באצבעותיו האוחזות בה.

תומס וקלרה חולפים על פני בית קפה ציורי באחת הסמטאות ברובע סן ז'רמן. שני בחורים צעירים יושבים יחדיו בשולחן קטן על המדרכה ונדמה לקלרה שהם מתלחששים כשהיא חולפת מצידו השני של הרחוב.
תומס מתרשם בקול מבית הקפה הקטן, כפרי וחמים ביחס לבניינים המפוארים. קלרה תוהה בינה לבין עצמה אם תומס מבחין בגברים שמביטים בה.

כשמלצרים פונים אל קלרה והיא מחייכת בנימוס, תומס נאלץ להתערב ולהזמין במקומה. בתום הסבר קצר מצידו, הם מחווים בידיהם בהתלהבות ושולחים בו מבטים מלאי משמעות, מתפעלים באזניו מיופיה של קלרה. היא אמנם לא דוברת את שפתם אך מבינה היטב את אופי הדברים. תומס יושב שם, מחייך גם כן בנימוס, אך לעולם לא מפגין התעניינות רבה.

טיפות גשם קלילות הופכות למטר זועף בסמטה הקטנה בסן ז'רמן. השניים מצטופפים תחת גגון יחיד קטן, אופייני לעיר, ושם קלרה מבחינה ברצועה קרועה באחת מנעליה. שמלתה הופכת שקופה תחת הגשם שעה שתומס מושך בכתפיו וקובע "אין חנויות נעליים באזור."

קלרה צוחקת, אבל היתה יכולה לבכות באותה הקלות.

"הורידי אותן", הוא מציע, "לכי יחפה עד שנחזור למלון." היא נרתעת בתחילה, חוששת ומפוכחת. תומס חש מבודח ומציע "נסביר לכולם שאת תיירת בחופשה." קלרה מתרצה, מורידה את נעליה ויוצאת אל הכביש הרטוב. היא חשה טיפשית וקלילה. הרחוב נקי, המרצפות והאספלט רכים תחת רגליה החיוורות.

–

בדירה הריקה, קלרה מציעה לבדר את עצמה עם טיול קצר למרכז המסחרי הקרוב.
תומס, שנאלץ להמשיך ולהמתין למשלוחים שלא יגיעו, נעתר. הוא פותח את דלת הכניסה הכבדה ומהרהר בקול "עכשיו נוצרה דילמה חדשה בעלילה".
קלרה מדלגת אל המסדרון, מסתובבת ומביטה בו מחזיק בדלת הפתוחה. "את עלולה לא לחזור", הוא מחייך בצניעות אבל רצינות עצובה ניכרת בקולו.

כשהיא מנסחת את מכתביה לתומס, קלרה נעה על הציר בין זהירות מירבית לחופשיות מוחלטת.
קשה לשבות גברים כמו תומס, גברים עייפים שכבר ראו הכל. היא יודעת שהכלי הכי קל הוא מין, מין ומסתורין. דיבורים משעממים אותם, אבחנות משעממות אותם.

פעם, לפני שיצאו לטייל ברו דה פרם לעת ערב, שאלה לדעתו של תומס משלא הצליחה לבחור מבין שמלותיה. תומס, שרוי על המיטה בבגדים חדשים שהדגישו את גילו, חייך אליה ואמר "נשים תמיד רוצות להיראות יפות. גברים רק רוצים שנשים יראו סקסיות, זנותיות. לגברים באמת לא אכפת מבגדים."
קלרה הביטה בו משתוממת, מעט מופתעת לקבל פסיקה כזו בעקבות שאלה תמימה. "אולי את לא רוצה לשמוע את האמת–" החל תומס, מצחקק בהתנצלות סמויה, אבל קלרה קטעה אותו וחייכה בדייקנות "אני מסתדרת היטב עם האמת".

במכתביה, קלרה משתמשת במילים כמו "תשומת לב" ו"מין" כדי לתאר אהבה. תומס משתמש במילה "אהבה" בתיאור תשומת לב ומין.

מתחת לגיל מסוים ומעל לגיל אחר, גברים משתמשים במילה "אהבה" לתיאור צרכיהם הבסיסיים. זו מילה פתיינית, שנועדה לאזניהן של נשים. בשלב מסוים, בדרך כלל באמצע שנותיהם, אולי הם באמת רוצים אהבה, אבל אין לדעת. יתכן שאינם אוהבים לעולם.

"פתח אותן עכשיו" מצווה קלרה, עומדת בפתח דלת הזכוכית.
תומס שוכב על המיטה בבגדיו. פניו אליה, עיניו עצומות ובין ידיו שאריות עיתון.

נכון, תומס ידע נשים רבות לפניה. היה לו יתרון של כמה שנים על קלרה, בכל זאת, אך דבר לא הכין אותו לתמונה שרקחה עבורו: היא עמדה שם, גבוהה ודקיקה, בשמלת תחרה ורודה ושקופה, מחייכת אליו בסקרנות.
מספר שבועות לפני-כן הודה בפניה על הנאתו התמימה: סקירה של האופנות האחרונות בתחום המלבושים הפרובוקטיביים לנשים – מנהג גווע של גבר מזדקן.

תומס המום, מוכה אלם, נייר העיתון רועד פתאום בין ידיו. הוא נרגש. קלרה מסופקת, יודעת שלא תשכח עוד את מבטו.

היא מתקרבת בצעד קליל, מתיישבת עליו. תומס לא מבזבז זמן ופונה מיד לחלץ את הקרס הקטן בשמלתה השקופה. הכתפיות הדקות צונחות במורד כתפיה, חושפות את שדיה הקטנים. תומס מתנשף בכבדות, מלטף אותה בהתרגשות רבה, כילד שחושף מתנה. הם קרובים מתמיד, נושמים זה את זו, נאנחים שעה שקלרה נעה מעל תומס, מגיבה לרעדים הקלים בגופו.

שניהם מוקסמים. מעולם עוד לא חוו האחד את השניה כך. קלרה נושקת לכתפו החלקה של תומס כשהוא גונח מעליה, חודר אליה, והיא קוראת לו לא להפסיק, נכבשת תחת גופו.

בסיום, תומס נמלא תום ופליאה נוכח העונג החדש. הוא מנסה להסביר, בשפה אחרת, ומוצא עצמו מופתע בפעם השניה באותו הערב: "אני רעב", הוא קובע, מבטו מבולבל נוכח התחושה הזרה. "כן, אני חושב שאני רעב." קלרה שמחה. תומס מגשש אחר בגדיו, מצייר בראשו מפה של מסעדות הדגים הקרובות ברובע. רעב הוא זהב.