בבוקר הראשון שלהם יחד, תומס וקלרה יושבים בבית הקפה שבפלאס ד'איטלי. הם מביטים בנכנסים ויוצאים מהמטרו ובבית העירייה המרשים בקצה המרוחק של הכיכר.
קלרה מנסה את כוחה באכילת אומלט עם תפוחי אדמה. תומס לוגם אספרסו כפול ומעשן. כבדרך אגב, הוא שואל: "את רוצה לקנות דברים בטיול הזה?"
קלרה מעמידה פנים שהיא לא מבינה.
"דברים. לעצמך." תומס משיב, בקולו ניכר שהוא מנסה לחשוב על דוגמאות רלוונטיות.
"אה, אני לא יודעת" קלרה עונה בנונשלטיות, "אולי אם אמצא משהו…" היא מוסיפה וממשיכה במטלת האכילה.
תומס מהרהר משך כמה רגעים ובסופם מכריז בעדינות: "את לא צריכה לשלם על שום דבר."
כזו היא דרכו של תומס – הוא נוהג בנשים כבנותנות שירות. לעולם לא יודה בכך, כמובן, הוא אוהב אותן מכדי לשוות להן תואר נלעג כל כך, אך הכסף והמוניטין שצבר לצד ההרפתקאות שנקשרו בשמו הופכים את יחסיו עם נשים לעסקאות חליפין.
קלרה חותכת פיסות קטנות, מתאימות למידותיה. היא שותקת וממשיכה להביט בנוסעי המטרו, יוצאים אל הרחוב או נעלמים במורד המדרגות. היא לא מצליחה לסיים את המנה שהוגשה לה, למורת רוחה של המלצרית שרואה בתבוסתה עלבון.
קלרה נותנת לו לשלם על ארוחת הבוקר האכולה למחצה, אבל לא נענית להצעתו הראשונה.
קשה לה להסביר לתומס כמה קל לאהוב אותו.