אני שומע, שומע את המיית אזהרתך. בלילות, כשכואב לך בגב או בצוואר או בעצם המחשבה, את מסתובבת מצד לצד ופולטת אנקות קורעות-לב. שנתך עצובה, מעוררת רחמים. אני כורך את זרועותיי סביבך בצייתנות, חש גדול ומסורבל ליד עדינותך. אותה העדינות שכה ביקשתי לראות, כשלא ידעתי את גדלי-שלי.
לא שינית בי עוד דבר מלבד את קנה המידה: קנה המידה לפירורי טבק, קנה המידה להתקפי חרדה. ואני, חרף הצהרותיך, אולי שיניתי בך את קנה המידה הטובה.
את סדיני הלילה הרטובים את מהדקת סביב חיוך הבוקר המתורגל. מותחת ומקפלת תחת פינה, פורשת מעל שמיכה יפה. את קרובה, את אחרת, לרגע נדמית חשופה. אבל אני יודע, כי אני שומע, שומע את המיית אזהרתך.
במרבית הלילות אלה המיותַי שלי שמדירות שינה מעיניך. אני הומה, כל כך הומה, הצומת הסואן במדינה. תחת חלוני חולף המון-אדם, צופר, צודק, לא חכם. פי רושף להבות שחורכות את אוזנך. תנוכיך מושחרים בכבשני. אני רוצה שתשני לצדי, אינני מסופק לאורך זמן. עיני דומעות בבוקר; סדין משתחרר מחיוכך כשאת קובעת "ישנת כבד."
אני יודע שאת תוססת; פירות הדעת נרקבים בך. את בוכה בקלות – בכי שמרכך את שיפוטי ומתפיח את חזי – ואני יודע שדי בליטוף קל כדי להביא לקריסת הדפנות. מיץ וצחנה יגדשו מתוכך, מפרצופך הממוטט. נוזל צורב ומעופש יציף את תעלות מבצרך. אנגב את רגליי על שטיחון ואקשיב לבכייך המתוק; אאפר עמוק אל תוך ארובות עיניך השקועות.
אני שומע את המיית אזהרתך. מצחי מתקמט בחשיכה. גם כך נבואותיך שחורות, מוכנות-מדי לאחרית הימים. האם אינך יודעת כי קודמים התנבאו עליך? סיפרו שלא תדעי מנוחה.
מימס
מבעית. יפה.
אני מקווה מאד שטעו