במכתבו המנחם אל קלרה, מספר תומס אודות אנשים שהכיר, שהעדיפו את חברת החיות על פני חברתם של אנשים אחרים. תומס גורס שלא יכלו לזכות באהבת אדם, לכן הסתפקו בלית ברירה בזו של כלב או חתול.
"את לא כזאת", הוא מזכיר לה, "וגם אני לא."
אחר כך, הוא כותב אודות קשישים בודדים המסרבים לחברתם של נוצרים טובים. "הם אינם רוצים שיאהבו אותם כחלק מהחברה האנושית", הוא מסביר, "הם רוצים שיאהבו אותם כאינדיבידואלים."
הוא חותם במילים "אנו ברי מזל" ומותיר את קלרה למעוד בגעגועיה.