אני חוששת שאיש אינו אובייקטיבי כלפיי. חשש זה מכרסם בנימים תחת עורי ומותיר אותי חבולה ומעוותת. כמו אשמדאי שנח על כתפי, אני נמנעת מעימות שיחשוף את הטירוף הלוחש על אוזני, אך בה בעת מתייסרת בחשדנות הגואה בי. אני מסרבת להגן על עצמי, לעמת את מי שחטאו לי עם דבר עברתם, מתעקשת להפקיר את שלוותי בעבור תדמית ידידותית ורוחשת טובות, ומקווה להיתפש בסבלי כמעין קדושה מעונה, מתונה.
ר' מנחם ואומר שמי לא מבין רמזים, לא יבין עימותים. הימנעות מעימות היא אנושית, העימות פותח צוהר לעוד עימותים. נדמה שכך או אחרת הזחל ממשיך לחיות, מצמיח איברים גדועים ורומש הלאה בדרכו.
אולי זה לא צריך להפתיע אותי, ככלות הכל. בחיפושיי אחר רעים ביקשתי למצוא יחידי סגולה שהיו קשובים במיוחד, רגישים לתנודות קלות, נבואיים כמעט. אם יקראו בשמי יתכן שלא אשמע, אך עווית קלה לא תרפה ממחשבותיי. גדלתי בין בני אדם.
קדושים הם מתים ואני רוצה לחיות, היטב. נדמה לי שאיש אינו אובייקטיבי כלפיי, לכן איש אינו יכול להקל על כאבי. לו רק היו מבינים רמזים, שבים על עקביהם ומתמודדים עם הדחייה, הרחק מעיניי, הרחק מטווח השמיעה שלי.
אף שזכו להכיר אותי משך כמה רגעים, לא יזכו להכיר אותי עוד. כעת יועילו להכיר לי טובה על שמסרתי אבחנה שגויה אודותיהם ויתנו לי את המתנה האחת הזו, מתנת ההיעלמות מחיי.
מימס