תומס וקלרה עומדים בתור. השמש יוקדת בקודקודיהם אבל רוח הנהר קרירה ונעימה, משחקת בשמלתה הקצרה של קלרה. מוקדם יותר באותו הבוקר, כשיצאו מבית המלון, הרוח הרימה את חצאיתה הפרחונית וחשפה את תחתוניה השקופים-למחצה. קלרה הופתעה וניסתה לאחוז בשולי השמלה המתפרעים. הגבר הצעיר שהתקדם מולה במעלה הרחוב לא הסגיר את שראו עיניו. "משהו טוב אצל הפריזאים", חשבה לעצמה, "הם דיסקרטיים."
התור מתקדם באיטיות אופיינית לעיר. בתקופות מסוימות בשנה קל לחשוב שפריז כולה מורכבת מתורים ארוכים וסבלניים. לפניהם עומדות שלוש תיירות מיפן, צבעוניות ופטפטניות. "הייתי רוצה לאחוז בהן כך", מתחיל תומס ומחווה בידו אל שיערותיה של אחת, חלקות ומלאות, רכות למגע.
מתוך כיס פנימי במעילו הוא מוציא ספר מתח. הוא עומל על קריאתו שעה שהתור מזדחל לו בין החבלים, קובר את מבטו היטב בין הדפים. קלרה מושיטה את ידה ומתחילה לעסות את גבו. תכף ומיד תומס נאנח, מתמתח אנה ואנה תחת מגעה. קלרה יודעת שבגילו כבר קשה לעמוד בתורים של פריז. היא איננה אומרת דבר – רק מעסה את גבו בהבנה.
–
בחדר המלון, קלרה מרכזת את הכלים בכיור ומתחילה במלאכת שטיפתם. היא פורשת מגבת קטנה על השיש ומניחה לכוסות להתייבש. לאחר מכן היא מנגבת את שולחן הקפה, עליו הצטבר אפר סיגריות מהעישון הלא-זהיר של תומס.
היא עושה זאת בתחתוניה, כבדרך אגב.
תומס יושב על הספה ובוחן את צעדיה סביב החדר. קלרה תוהה, בינה לבין עצמה, אם הוא מוצא בה אישה ראויה.