את הערב הראשון שלהם יחד, תומס וקלרה מבלים בבית המלון שבפלאס ד'איטלי.
תומס פותח את הדלת, עוזר לקלרה לגלגל את מזוודתה. קלרה מופתעת מגודלו הנאה של החדר: חדר השינה מופרד מהסלון והמטבחון הקטן.
הטלוויזיה דלוקה, ללא קול. "כמו דגים", תומס מסביר, "באקווריום."
תרגילים של בדידות.
"כמה זמן אתה כבר כאן?" קלרה מתעניינת, בוחנת את החדר ואת חפציו השונים של תומס. "יותר משבוע", הוא עונה, "אני אוהב את המלון הזה. קשה מאוד למצוא מלון עם מטבח. בדרך כלל יש רק ערכת קפה."
תומס נשען בגבו לחלון הפתוח ומעשן. "רוצה לראות תמונה ישנה שלי?" קלרה מציעה, ושולפת את הדרכון שלה. תומס בוחן אותו בשעשוע מובחן, "קלרה", הוא מהרהר כשהוא מביט בתצלום הקטן, "זה שם די פופולארי במערב."
קלרה יוצאת מהמקלחת עטופה במגבת. היא מחליטה לאסוף את שיערה ואז לפזר אותו כבדרך אגב כדי לתת לתומס הזדמנות לבחון אותה בשני המצבים.
הוא יושב על הספה, ממתין לה. היא מתיישבת לידו.
תומס מניח את ידיו עליה, משתדל לשמור על עדינות בשעת ריגוש, מקלף את המגבת מעליה ומלטף את גופה הרך. "הממ… זה שונה" הוא מחייך ועיניו סוקרות את גופה, את טבורה.
קלרה רוכנת לפניו על הרצפה, מורידה את מכנסיו ולוקחת אותו אל פיה.
תומס נאנח בכבדות כעת. גופו רועד, מדי פעם נפלטת מפיו צעקה רמה. "לא מסתיר את רגשותיו" קלרה מהרהרת עם כל צעקה שממלאה את החדר.
הוא ממלמל כמה מילים טרופות של עונג ואז צוחק, אך קלרה לא מבינה. היא מרוצה.
כשהכרתו של תומס שבה אליו, הוא אומר "זה מוזר, הלא כן? אני כל כך נהנה מזה, אבל נדיר שאני מקבל את זה."