36 שעות בברלין

לא התאהבתי בברלין.

כשביקרתי בה לפני כמה שנים, הוצפתי בסתירות של עיר שהצליחה לנסח את הטוב הטוב ביותר ואת הרע הרע ביותר באותה ההצלחה. חשתי אז בכוחות המושכים אותה לכל כיוון, הפאר ששרד את המלחמה, הבנייה המודרנית שצמחה מתוך ביצת ההפסד, הרחובות הרחבים ששידרו כוח של אומה, החומה הנמוכה שקושטה בגנות אינטרסים. בין הקתדרלה למועדוני הסקס לדוכני הדונר קבב, מרבד מתהווה של מהגרי עבודה. ממלאים את הרחובות, את תחנות הרכבת, את הספסלים בפארקים. כתבתי אז שהם ״מחפשים תעסוקה או לכל הפחות בידור בצורת צרות לנשים.״

השבוע, בחזרה בעיר, נדמה שכוח אחד משך חזק מכל היתר. איש צעיר – חסר בית או מוכה גורל – ישב על הקרקע בצל החומה, כתם בתוך כתם. ידיו סוככו על ראשו, אך הבחנתי שהוא נראה אומלל, ספון בתוך ייאוש. השעה היתה תשע בבוקר. מסביב התקבצו קבוצות של תיירים ותלמידי בית ספר, ואנשים כמוני שעשו דרכם לעבודה, אבל כולם הסכימו להתעלם ממנו. בקרבת הגשר שחוצה את הנהר לקרויצברג, עסקאות סמים התבצעו באור היום. גם מהן כולם הסכימו להתעלם. הבחנתי בנקודה שהבהבה פתאום על מפת הנפש: בילדותי ביקנעם עלית לא ראיתי דברים כאלה.

אולי מטריד מכל היה לגלות שהצועדים לצידי – צעירים בנעלי פלטפורמה שמיהרו לעבודה – היו חמושים במשקפי שמש כהים ובאוזניות גדולות. הם צעדו בהחלטיות, אך נדמו לי מתגוננים מאחורי אמצעי החסכים החושיים. לא רק אותתו שאין להטריד אותם בדרך, אלא כמו התחננו להינתק מהסביבה. ביקשו לא לראות, לא לשמוע, לא לעצור ליד תגרה או נערה בוכה. הם היו צלמים מוארכים של ניכור. 

חשבתי לעצמי שכך נראית הסתיידות של חברה: שכבה גיאולוגית של התנהגות אנטי-סוציאלית, משקע דק של עבריינות ובצידו משקע נקבובי של התעלמות.

בארוחת הערב ישבתי מול אחראית משאבי אנוש. סיפרה לי בעיניים נוצצות איך היא נמלאת יראה בכל עת שבה היא חוצה את החומה, או את אחד מסימוני הדרך שמסמלים את התוואי ההיסטורי שלה. כיבדתי את הנצנוץ שלה. הסכמתי שחשוב לזכור את ההיסטוריה, וגם תהיתי בקול מתי ברלין תניח לעצמה להשתחרר מן החומה. זו צלקת שאני לא מבינה.

לא סיפרתי לה על דוד-רבא שלי, שלימד בבית המדרש הגבוה למדעי יהדות רק שלושה קילומטרים מאתר ארוחת הערב שלנו, וברח לאמריקה ב-1940 כשהוא מבריח עימו עשרות ספרים נדירים. לא סיפרתי לה על אחיו היינריך, שאשתו ובנו נרצחו באושוויץ, והוא שרד כדי לדעת. לא סיפרתי לה על אחותם הבכורה, וילמה, שברחה לאנגליה ונאלצה לצפות מרחוק בחמותה הקשישה נשלחת לטרזין. לא סיפרתי לה, כי למשך ערב אחד שחררתי את ההיסטוריה. אכלתי כדורי ארנצ׳יני ושתיתי סודה. צפיתי בסירות שטות בנהר. צחקתי בקולי קולות. שחררתי את הקיום הבלתי נסבל של הטוב עם הרע. שחררתי את האפולוגטיקה, את מירוק המצפון, את הזעם הקדוש, את איתותי המוסרנות, את הפרובינציאליות היקנעמית, את הקרדיט שהחיים באמסטרדם נותנים לי—לכאורה. רציתי שברלין פשוט תחיה, כפי שחיים כשרוצים ומתכוונים להגיע אל העתיד. רציתי שתצעד לתוך העתיד שלה לאט, ולא במהירות המילוט של בני משפחתי. שתצעד כפי שרציתי לצעוד בבטחה בחזרה אל חדר המלון שלי.

אחר כך סיפרה לי שהחומה עדיין קיימת בגרמניה. ״רואים את זה במשכורות. על אותה העבודה, מעסיקים משלמים פחות למי שגרים במזרח גרמניה. הם חושבים שהאנשים במזרח שווים פחות.״ זעזוע עלה בעיניה הנוצצות. היא האמינה שהיא רגישה לדה-הומניזציה מהסוג הנורא ביותר. אולי קיוותה שאשתף, בתורי, בדה-הומניזציה כלשהי אליה פיתחתי רגישות. ״החומה עדיין עומדת גם בדפוסי ההצבעה,״ המשיכה. ״חברת משפחה מבוגרת סיפרה לי על כוונותיה להצביע ל-AfD. צעקתי עליה ׳לא!!! את מטומטמת! זה הכי גרוע בשבילך!׳״

לעתים קרובות אני מוצאת את עצמי בקצה המאזין של החוויה הפאן-אירופאית החושפנית הזו: אנשים עירוניים ומשכילים מרהיבים בפניי אודות רגישותם וחמלתם לאחיהם בני האדם, ועוד באותו המשפט ובלא שמץ סכסוך מתבטאים בזלזול ובחלחלה כלפי מי שמחזיקים בפוליטיקה שונה משלהם. רציתי להציע שתשוחח איתה, שתשאל אם היא מרגישה בטוחה בשכונה שלה, שתתעניין בגזירות האחרונות של השלטון המקומי באזורה. שתקשיב לה בחמלה, במקום לקרוא לה מטומטמת בחמלה. אבל בחרתי לחייך ולשתוק, כאילו בהבנה של נשים עירוניות ומשכילות; הקשבה אמיתית היא לא עמדה פופולארית.

בערב, גדות הנהר נמלאו חבורות של שיכורים. תחת הספסלים שלהם שלוליות קיא ושתן, זכוכיות שבורות, חולדה שמנה אחת. מחוץ למלון עמד גבר מסומם עם עיניים גדולות ועגולות שקיבץ נדבות או ארנקים. הוא לא חשש לגשת. דלתות המלון נפתחו אוטומטית, באיטיות מייסרת, כבדות ועבות כמו דלתות כספת. תמהיל משונה של הכנסת אורחים והברחת זרים. פתרון לא יעיל.

מימס