ליאון יושב על הספה, מרפקיו שעונים על ברכיו והוא מחפש את הדרך ההולמת למסור את אשר עבורו בא.
"על מה אתה מתחרט?" אני שואלת.
הוא מהסס, נועץ מבטו בלא-כלום שבין השטיח ומרצפות הרצפה. לבסוף הוא מזדקף ופולט, "אמש, כשסיפרת לי על הפעם בה נזדקקת לאהבה, חשבתי שאני צריך לרדת לך."
ברוז' קרה ומתוירת. אוהבים צעירים ומשפחות עם ילדים מצטלמים בכיכר מגדל התצפית, תרים אחר עגלות צ'יפס ובירה. אני מבקשת מליאון לשוב אל חדרנו שהרי גם כך אנו נדמים כמו זוג משונה, לבושים היטב, לבושים אחרת, לא שייכים זה לזה. ארוחת הבוקר נחה מולו באין מפריע. הוא מעשן ומספר על עלם צעיר שחיבק בזרועותיו הארוכות לאחר שזה התפרץ והיכה בו. חוסר האונים שחש אז, לפני עשרים שנים, שב ומבהיק בעיניו, מרטיב את קצה הסיגריה. אני לא יכולה שלא לתהות מה, אם בכלל, השתנה. זרועותיו עדיין אוחזות במי שצעירים מכדי להבין. אני, למשל, לא מבינה למה בחרנו בברוז', כשיכולנו לברוח אל ניקוסיה או אלגרבה.
"את לא רצית לבוא אליי" הוא מזכיר.
"לא רציתי שנצטרך להסביר."
בדרך לבית המרקחת המקומי, ליאון מניח את כף ידו על ישבני כאילו אין זה אלא עניין של מה בכך. "הראיתי לחבר תמונה שלך," הוא מתחיל, "שאל בת כמה את. עניתי שאת צעירה, מאוד, ועיניו התקדרו. אמר שהוא מבין למה אני נוסע עד ברוז'. אחר כך הודה שהיה נוסע גם כן."
מעט לפני שהוא מתפנה לארוחה מתוכננת, אני מבקשת ממנו לנשוך אותי בצווארי. הוא מהסס ואני לא מרגישה כלום, פולטת צחוק מבודח. אט אט, אחיזת שיניו מתהדקת ואני מבקשת עוד. לבסוף הוא מאגף את בשרי, שיניו נוברות בעורי החיוור והדק, מותירות בו ערוצים סמוקים עזים. אצבעותיי לופתות את כתפיו באחת. הוא פוער את פיו בצייתנות ונשימותיי מתעבות על לחיו.
"איך אני יכול ללכת עכשיו, כשגנחת כך באזני?" הוא יוצא אל אוויר הערב מזועזע ונרגש.
לאורה של מנורת הלילה הוא מביא אותי אל אושרי, בכשרון ובשליטה שפיללתי להם רק במבוכת החלום. הכניעה פושטת בגופי וליאון לובש צורה אנושית. המגננות מתמוססות ברטיבות שבין ירכיי. אני מבקשת שישאר, שישאר. כף ידו הגדולה עוטפת את צווארי, הוא מצמיד את שפתיו לאזני ולוחש ברכות כאובה, "יש לי שני ילדים."
המילים מבקשות את סליחתי, מגעו מבקש את קרבתי. דרך עיניי העצומות אני מבחינה בשיערות המאפירות של זקנו. בעורו השזוף והחלק. בשפתיו הכהות, שנושפות חיים בלתי ניתנים לגישור. אני נרדמת וחולמת עליו. הוא מביט בי ישנה.
לילות קודמים: לילה אחד במינכן
מימס