מצוף אקלים

הגעתי לכאן, לבית שאהובי וילדיו מזהים כבית המשפחה, בלילה לפני יום הולדתי. לא פורצת, אורחת קרויה שמוזמנת לעתים. בשבועות לפני הגעתי לא הקדשתי לכך מחשבה מפני שלא היתה לי שהות לחשוב. הזדרזתי בסיום התואר. גם כך כל השנה האחרונה חתרה לשילובי הכפוי בחייהם של הילדים, עד שקיבלתי את ההחלטה לתת להם ולי עוד זמן. מה זו עוד שנה אחת של מעברים מפה לשם, של תואר שני, של ברקזיט, של התוודעות. הנצח גם כך לצדי.

בתחילה חשבתי שאני איזו אלטרואיסטית גדולה, אישיות בוגרת ומאפשרת שרואה את טובתם לפני טובתי. אחר כך התיישבתי על כסא הפסיכולוגית שלי – חצי שנה לאחר שסיימנו – ולראשונה הבנתי את תחושת המחנק שאחרים מדברים עליה. שתזדיין ההכלה. שיזדיינו נסיונות השילוב. כל ארבע גפי ממיינות אשפה שלא יצרתי. ריח אגו מקולקל עולה בנחיריי. כולם מריחים אבל איש אינו רואה. אז די, שיתפרק הרקבון הזה ואני אבוא נקייה. לא רוצה שתידבק בי המיאזמה.

כל הזמנים המעורבבים הללו – הלילה לפני, בשבועות קודם, השנה האחרונה, בתחילה – עיסה של נסיונות להציב דדליינים לנפש. לא לנפשי-שלי דווקא. נסיונות שאני נרתעת מהם בשגרה, אך בכל זאת מותר לתהות איזו שגרה היתה לי בשנה האחרונה. סיימתי את התואר שלי, בדוחק, בנעימים, במחשבה שכל המאמצים הללו יותמרו למעבר להולנד. הצלחתי למצוא כמה חברים מקומיים, גם הם בין עולמות. אחר כך המציאות חשפה שיניה: הכל אישי, שום דבר לא אישי, זה התפקיד שאת תופסת, תמשיכי להיות מקסימה כמו שאת, יש לדברים אפקט מצטבר, ילדים לא שוכחים מי היה טוב אליהם. אל הקולות מחוץ נוספו קולות מפנים: אל תכתבי על זה, אל תשימי הכל באינטרנט, הפעילי שיקול דעת, גם הם לא אשמים. אז במשך שנה שתקתי, לא עדכנתי את הבלוג הזה, התמקדתי בסיום התואר ובכתיבת שירה. הכנתי כתב-יד ורפי וייכרט המליץ עליו. עוד לא עשיתי כלום, אבל אמרתי לו שכן כשהתעניין. עוד לא מצאתי כוחות להתעסק באפשרות האכזבה, כי נלחמתי להצליח בכל כך הרבה דברים.

זיו הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ויהיה נכון גם להוסיף שאני הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. כנראה שלא במקרה הוא הופיע ברגע הראשון שבו לא רציתי זוגיות, לא רציתי לחפש אופני השתלבות בחיים של אדם אחר, לא השתוקקתי לרפד את הפחדים הקמאיים שלי באינטרסים של אחרים. זיו ביקש להשתתף בדיוק ברגע הלא-נכון, אך בסבלנות וברכות אין-קץ הצליח להפוך אותו לאגן הגדילה הכי משמעותי שחוויתי. רציתי להיות טובה לזיו אבל לא ידעתי איך עושים את זה בלי להיספג בתוכו. הוא נטל את ההתנגדות שלי והקשיב לה. ליטף את ראשה בזהירות. חיבק כשבעטתי. וכשהגיע הרגע בו יכולתי לראות את זה – את הנדיבות האינסופית של הגבר הזה, את החמלה והעדינות והתחכום – רציתי להיות שלו כפי שהראה לי: חומלת, עדינה, מתוחכמת.

השכנתי שלום בין ההסתמכות על אופיי הטוב ומראי המצודד לבין יכולותי האינטלקטואליות, הרגישות הגבוהה, הדיוק בזיהוי. השכנתי שלום בין המלקות שאני מגישה על גבי לבין היכולת לומר, באמת ובכנות, שאני אישה מרהיבה, מאתגרת, קשובה ונדיבה. כמו במנטרת זן, אני אחת עם העולם. השלווה המנטאלית ממלאת בורים במדרכות. ובכל זאת הדרך לא סלולה, וכך הגעתי לבית המשפחה בלילה שלפני יום הולדתי.

בית ישן לאהבה חדשה. אפשר שקורי העכבישות שבו נטוו בזמנים אחרים, אולי כשעוד שכנה כאן אהבה אחרת. אישה אחרת קבעה את גובה מתלה המגבות ואת מיקומי המסמרים בקירות. אני נכנסת אל ביתה, כמו אל תוך קבר שלא נחפר עבורי; אל מרחב שההחלטה היחידה בו היא אם להיות או לא.

מסילות המקלחת שחורות בעובש שמזכיר לי את בית הורי. אני מדמיינת את מברשת השיניים שאאחוז בידי, טבולה אקונומיקה, כשאחוש שזה מקום בשבילי לנקות ולא רק להתארח. את מכונת הכביסה אני מעריכה, יש לי כזו גם בחיפה, אבל הריח שעולה מהתוף מעיד על צורך במחזור או שניים עם חומץ לבן. אני רגילה לגור לבדי, במקדש סטרילי שאיש אינו מחבל בו, מרחב של גדילים על כריות נוי וכדי חרס צבועים כחול, ופתאום מכל עבר נגלים שפשופי שנים מחרישי אזניים.

אמרתי לזיו שזה מוזר. "מוזר" זו לא מילה שאני מרבה להשתמש בה אחרי שנפגעתי ממנה כמה פעמים. זיו הזכיר שהעביר לכאן את המיטה שלו, מהבית הקודם, "זו שקניתי בשביל שנינו, עם מסגרת שאפשר לקשור אותך אליה." (אני תופשת שכתבתי "המיטה שלו", ומתלבטת אם לתקן ל"שלנו.") גם הציע שאפשר לרפד את הספה מחדש בבד שמוצא חן בעיני. הצבע הנוכחי באמת לא מתאים לשטיח שבחרתי, זה שנסענו עד אוטרכט בשביל לקנות. הוצאתי מהמזוודה איור ממוסגר של חיפה, שיריח פה קצת מבנייה צפופה. על הקיר תלה פוסטר וינטג' שקניתי פעם. על שולחן האוכל מפוזרים פלייסמטים באיורי עלים טרופיים, כמו אלה שמעטרים את כיסוי הטלפון שלי. גם עציץ האלוורה הקטן עבר דירה, ונח על אדן החלון במטבח. אפשר לנסות לומר שנכנסתי לתוך חלום שבור של מישהו אחר, ועכשיו רגלי מונחות על שולחן הקפה. אולי אין פה פלישה, אך יש אלימות.

לא ישנתי טוב וברכות יום ההולדת בטלפון לא הסכינו את הסביבה. כל כך הרבה חברים אותתו שאני חשובה להם, אך לא הצלחתי לתרגם את האהבה להקלה. החיים שהתאמצתי לבנות בישראל הם צפצופי הודעות באמסטרדם. זיו חיבק אותי ונעצב שאני במצב רוח נמוך. הוא אומר שיעשה הכל, אבל בדרך כלל אני לא מאמינה לזה. לא כי הוכיח לי אחרת אי פעם (אם יש משהו שאפשר לומר על זיו בבטחון גמור, הרי הוא שמדובר בגבר גמיש, שנכון ללמוד ולהשתנות ולהעמיד את התנאים הטובים ביותר שבכוחו), אלא כי חרדת אי-ההשפעה שלי גדולה ומכרעת. אני צריכה להיכנס לחדר ולהרגיש את האוויר נעמד דום. קונטרול פריק של חלקיקים ושל תודעות. לא ניצבת בסרט על חיים של מישהו אחר. לא זורמת, לא בוחנת. מארגנת הכל לשביעות רצוני ורק אז נכנסת.

זיו לקח אותי לקפה אהוב, ישבנו בשמש וצנוברים נפלו אל צלחתי. סטודנטים שלא אלמד במחיצתם הלכו יחד בקבוצות קטנות. ההולנדיות לא מנקרות-עיניים אך תמיד מסודרות. אני חושבת לעצמי שגם אני רוצה להיות מסודרת, עם מלתחה נוחה אך מרשימה כדי לאזן את התלתלים הפרועים. השמש משמחת אותי; בלילה היה קר וקמתי קצת מצוננת. זיו הציע לקחת אותי לשופינג אבל אחרי שעה שנינו התחלנו לסבול מהשוטטות. אחר כך נסענו לאיקאה, לקנות מצעים חדשים, מגבות, ושמיכת פוך גדולה כדי שלא אתקרר יותר. הוא צחק ואמר שזה מצטרף אל מתנת יום ההולדת שלי, כי נמצאתי נבוכה מול ה"גוגל הום" שקנה לי (ביקשתי ממנו שוב ושוב לספר בדיחות ולהקריא את ההורוסקופ היומי, לא משוכנעת שהבנתי לאיזה "הום" הוא שייך). כמעט בכיתי מהאפשרות שהעלבתי את זיו. בכל פעם שאני מעליבה אותו, אחת מבהונותיי מיד פוגשת ברהיט כבד. אני צוחקת ששומרות עליו רוחות גדולות ומלאות נוכחות, ומעדיפה לא להתעסק איתן מהבעתה. זיו אומר שהרוחות הגדולות הביאו אותו אליי, והן בעדי.

בדרך חזרה הביתה עצרנו במקווה מים רחב ידיים. התחבקנו בשקיעה וצפינו באווזים קוראים זה לזה במעופם. קרוב לקו המים, בגדה החולית, מישהו הקים אנדרטה תחומה בנוצות מזדקרות. מי שתולים את זהותם בחומר לא יודעים שאפשר גם לגעת ברוח. נתונים על צפיפות חוטים מערסלים את הגוף, אבל לא נותנים לנשמה ערה מנוחה. אני הופכת את התזוזות בתוכי לשקופות לעולם, וזיו אוהב אותי כאילו נולדתי בלי פחד. כששבנו, הבית החל להיראות פחות מהוה וההסקה חיממה הכל.

בלילה עשינו אהבה עד שהסתחררנו ולא הצלחנו לנשום. הוא אמר שאי אפשר להתרגל לזה, לא משנה כמה זמן עובר. התנשקנו גם אחרי שכיבינו את מנורות הלילה לישון. נרדמתי מהר תחת השמיכה החדשה. בבוקר הפעלתי את מכונת הכביסה – זו שהיא כמו שלי, רק בהולנדית – וירדתי למטה ללטף את החתול הכתום המגרגר. הוא מקבל אותי בחוסר שיפוטיות שאינו אופייני: זרה שאוהבת כלבים, לומדת איך לפתוח את כף היד כדי לאפשר חיכוכים ידידותיים. ליד מכונת הקפה נחו קרואסונים מאהובי, שהתעורר מוקדם מדי ויצא להשלים את קניות היום. העברתי את הכביסה הרטובה למייבש והתיישבתי על הספה האדומה שאני לא אוהבת. אני בת עשרים ותשע, כמו מצוף אקלים על מים. לא מתוכננת לתעופה ולא מסוגלת לשקוע. מספרת לאנשים על דברים שעתידים לקרות, ולפעמים אולי מצילה חיים.

מימס