כל הפוסטים בקטגוריה “ז'אן”

אלברטין איננה

זבן צעיר הצמיד את שמה לכריכתו של "אלברטין איננה".

כשזבן אחר הגיש לה את הספר, קילף את שמה ממנו וחשף שני קילופים מכוערים שנותרו לקשט את הכריכה. הם נפערו בה כמו פצעים חדשים על עור לבן, טרם החלו מדממים עד כלות.

בעודה חותמת בשמה, איחל לה הזבן שתהנה מהספר, וגילגל את המילים באיטיות על לשונו, כאילו לא היו אלה אותיות, כי אם דגדגנה הורוד בין שפתיו.

הביט בה מקשקשת בחיוכו הצעיר והבטוח, אך מבטה לא סר מן הדף. לו ידע כי אהובה נטש אותה דקות אחדות קודם לכן, ודאי היה נזהר יותר בלשונו.

"יתרה מזו, גם לו חלפה במוחי אלף פעם, צלולה ובהירה מאין כמוה, המחשבה שאלברטין תעזבני ביוזמתה שלה, לא הייתי יכול לשער מה תביא עליי עזיבתה, כלומר בפועל, איזה דבר יוצא-דופן, נורא, לא יודע, איזה כאב חדש בתכלית. לו חזיתי פרידה זו מראש, הייתי מסוגל להרהר בה שנים על שנים בלי הפוגה, בלא שמחשבותיי אלה, מחוברות זו לזו, יתקשרו ולו במקצת, לא רק בעוצמתן אלא גם בדמותן, לגיהינום בל-ישוער זה, שפרנסואז קרעה את כסותו לעיניי באומרה לי: "העלמה אלברטין הלכה לה."

אכן, אלברטין איננה. ביקשה למסור נפשה למות ובלבד שלא תקח עוד חלק בחיי.

עצובות הן, הנשים

ז'אן, אדם שניזון מחמצן ומבשמים עדינים של נשים רכות. אדם שעיניו להבות ושפתיו נחשים מהפנטים. אדם שבמגעו הקל מציף את נשות העולם במחשבות אודות תאווה אסורה. צייר של תשוקה. אמן הלחלוח.

בשעת האהבים, כששיערו נופל על מצחו, או אז נשבות הנשים בקסמיו. החן הנערי, הלוהט והמסור של ז'אן ניגר על מצחו, ואז על לחיו, ונבלע לבסוף אי שם בשקעי צווארו.

קריאות העונג של נשותיו ממלאות את החדר, הופכות אדים לחים וחמים שבתורם נספגים בקירות ובתקרה. הוא מביט אליהן מבין קצוות שיערו השחורות, נוסך בהן התקווה כי לעד יהיה נאמן.

כשהן שבות אל הכרתן, רק ימים לאחר מכן, הספק מתחיל לחלחל אל שורשי שיערותיהן השבריריות. ז'אן נאנח פעם אחת, מביט אל עומקי נשמתן בלהבות עיניו, והן שוב מתרצות בשמחה, סבורות שלא יחושו עוד הנאה בימי חייהן.

שלושה דברים

יש בה שלושה דברים שהוא אוהב במיוחד:
השדיים, קטנים וזקופים ובהירים, כמו פרלינים מתוקים;
השיניים, קצת עקומות וערפדיות, צוחקות, מזמינות את זכרותו אל פיה;
החור הורוד בישבנה, הדוק וצעיר ומעט מפוחד, חוטא בסקרנות ובמודעות עצמית גבוהה.

נדמה לי שהרווחתי את הזכות לא לספר עוד סיפורי אהבה.

Jean, John, Stefan and Wolfgang

ז'אן
צייר נשים כי אהב נשים. הן יסרו אותו בשנתו, קראו לו בצחוקן הדק, פיתו אותו במבטים משתאים. ז'אן ראה הכל, לכן אהב הכל. ז'אן בחר לחיות את הטירוף, ולהיטרף.

ג'ון
היה ספקן. בטרם נשק לאישה, הביט בה במבט זרוע קמטים בוחנים, אומד את יציר הבריאה שלפניו. ג'ון אהב לשאת את נשותיו – בידיו. בזרועותיו היה בטוח שזהו מקומן.

סטפן
פייט ברכות, אך מילותיו החווירו לעומת הכנות שנשתקפה בעיניו. סטפן לא ידע לשקר, לשמחתן ולמורת רוחן של נשים אותן ביקש לעצמו. נשים שאהבו אותו.
היתה זו מגרעתן של נשים רבות, שלא ידעו לבטח אם אמיתות היו בפיו.

וולפגנג
צחק. שיניו הקטנות בצבצו בפתח שולי שפתו העליונה, עיניו סהרונים מבודחים ומושלמים. וולפגנג הפליג בצחוקו העליז, הצעיר, המשועשע. עיניו הביטו באישה הקטנה בהפתעה. היה בכך ריגוש. היה בכך כיבוש.

יסורי הקימה

יסורי הקימה, יסורי הקמעה.
רגליי כושלות באדמה בלכתן.
גפיי משסעות בי את הקרקע.

במסעותיי אחר טבעו של אדם, פגשתי צייר צרפתי ומטורף בשם ז'אן. הוא לחש על אוזניהן של בנות צעירות, נגע בהן בלהט, יצר בובות בדמותן בתשוקה השמורה לאנשים החיים בלי פחד.

עודני סבורה כי יש לרכוש אהבה ביסורים.
יסורי הקימה, אם כן. סופות שמש של התעוררות.