כל הפוסטים בקטגוריה “פוסטים נבחרים מישראבלוג”

מה זה "מימס"?

"מה זה 'מימס'?"
שואלים גברים מאחורי מסך.
זה לא מעניין אותם
אבל זה בטח מעניין אותך.

לא, הם רוצים לדעת
אם אפשר להתקשר כשהם רוצים,
להתווכח על פוליטיקה,
להפליק עם הבולבול בפנים.

"את לא מעוניינת לפרט?
למה, זה סוד?
את דווקא נראית לי מעניינת,
חבל, חבל מאוד."

אולי ניפגש

"אוּלַי נִפְגַּשׁ?"
בְּמָקוֹם לְהִתְיָאֵשׁ
ולאשש
אֶת מָה שֶׁאוֹמְרִים עַל הַזְּמַן;
מְרַפֵּא פְּצָעִים
וְהוֹפֵךְ אוֹהֲבִים
לְזָרִים
עִם סוֹד קָטַן.

 

27531364

One Way Mirror

P.223

All I could show for these years were my notebooks- the many, many notebooks which still surround me here where I keep myself busy filling the void of your absence. I remember now how I once thought of Mam's vast collection of notes culled from her years and years of reading as 'the signs of a wasted life.' Is that all my own notes will amount to in the end?

 

P. 237

We go round and round. Every now and then there is a glimmer of possibility, I feel myself approaching a likelihood of revelation, of discovery, but then it fades away again. Is this where I am heading also? […] I must get on with these notes. Before I forget. Before it all gets lost.

* * * * *

זה היום בו יוצאת ההכרזה על מותך.

אביך כותב פוסט נרגש בבלוג שלך, מן נעילה רשמית של כתבייך מהשנתיים האחרונות. כשאני מגלה את דבר מותך, כל עולמי נופל עליי. כל שאיפה נסתרת שהיתה לי, כל רצון מזערי להמשיך לצעוד במסלולי בין החיים- נעלם. כולם נשאבים לתוך הריק שהשארת מאחורייך. הריק שעשית ממני.

החברים מתכנסים בביתך שבדרום ורוצים להעלות מופע לכבודך. אני נרתמת מיד למשימה, שעה שנדמה כי השאר אינם טרודים בך יתר על המידה. הם יוצאים לשתות בערבים, ממשיכים להזדיין בחדרים שהורייך הקציבו לנו. אני, לעומתם, מפורקת לחלוטין בחדר האמבטיה בביתך. המרצפות הקרות מבודדות אותי ואינן מציעות לי שום נחמה.

בעת ארגון המופע, ידיד מנסה להסביר לחברתו את פשר פועלי, "הוא ומימס הבינו, עם המשפטים המקודדים שלהם. היא לא צריכה להסביר." ואני יודעת שזה רק תת המודע שלי שחושק בתיאור שהוא לא באמת נכון.

הזכרת, במכתב שהשארת מאחור, את האנשים הרגילים התופסים את כתרי הזהב בחייך. מה למי. החברים יושבים בסלון ומקשיבים לאביך מקריא את שכתבת, והם כולם רעבים לרכוש או לאזכור, במן מלחמת פופולאריות שאין בה היגיון.

אינך מזכיר אותי במכתב, גם לא בין השורות, וזה לא מפתיע. אנחנו כבר לא חברים.
בפורום פרטי יותר, אמך מספרת לי שביקשת למסור אליי את חזירי הים שלך.
אז קיבלתי זוג חזירי ים.
בביתי שבצפון אני דואגת לכל מחסוריהם. מסתכלת עליהם כאילו היו רמז שביקשת להשאיר לי. אבל לא היו בהם נסתרות. הם היו רק זוג שרקנים שאהבת.

לכשאני מתפנה משברי ליבי, אני מגלה תגובה שלך אצלי בבלוג, שפספסתי בשעות לפני מותך. אתה משתמש באותו הנוסח שאני השתמשתי בו אצלך, לפני זמן רב, ועם שינוי קל של המילים אני מגלה שאהבת אותי כפי שאהבתי אותך.

חושבת כמה זה לא הוגן שלא היתה לנו דרך לדעת, ועכשיו אתה אינך.

מימס

The Twins

14/7/06

Page 138.

'And I had a feeling I could trust you.'

'With anything.' I felt like saying, with your life, but didn't.

Page 139.

Making notes all the way, something I no doubt inherited from her. For no clear reason, just to have something to hold on to. She still has houndreds of notebooks. The sign of a wasted life.

Page 153.

Antigone, Antigone, all these years the enigma of your death has haunted me. The ferocity of that No you have been hurling at the world, indefatigably, unremittingly. Not just at your uncle Creon, but all of us, all the men, even those of us who loved you, but who have failed to understand.

15/7/06 17:44

Mid summer.

To be constantly desired by others, as you are; your presence forever wanted, your attitude problems overlooked for the sake of maintaining your anatomy within the current time zone.

To be hued down, exhumed from and pleaded for. How can you, how can they lust for you so passionately, so desperately?

But in your world of nothing and in betweens and exhausted secrets, you pretend to never notice those blood-thirsty arms and throbbing thighs.

They all seek your glance of well-planned arrogance, your sweet impatient lips, and your bored eyes. Your private jokes. Your instant love affairs. Your rants of faith. Your tongue.

The cross on which you hang me from, nail me to, dry me under the sun – I am still bound to the wooden frame of you.