במלאת שנתיים למעבר אל הולנד

בנקודה הנוכחית אני מדוכדכת למדי. חשוב לא לכתוב "מדוכאת" כדי שהקוראים לא יחדלו מקריאתם. מסיבות ידועות לא ראיתי את משפחתי כבר שנה. נמנעתי כמעט לחלוטין ממפגשי חברים. התמסרתי בלית ברירה לחיים שמחוץ לחיים: ליקיצות ללא שעון, לשינה ספוראדית רוויה חלומות, לטקסי קפה ולמיגרנות שבעטיים. יחד עם זאת, המשכתי להזין בהצלחה את העינוי העצמי השורק של הכתיבה הנעלמה, התלות הרומנטית, ההתמכרות לסקס, חרדת הנטישה, הליקויים בקביעות אובייקט, המסלול האקדמי שנגדע, ועוד שלל מחוללי-תסכול צפויים יותר ופחות. אני מנופחת מכעס כפי שלא הייתי מעולם. אני מדמיינת את סופי בעשרות תרחישים אסתטיים שאיש לא יוכל להעריך. אני מתאבלת על הפתיינית החריפה שהרחיקה מחייה, ויושבת עתה אל חלונות מאובקים, מבצעת תיקוני תפירה לקיום קטן וחרישי.

בימים האחרונים אני חושבת לא מעט על החיים שלפני המגיפה. נהגתי לעלות על הטראם למרכז העיר כמה פעמים בשבוע, לפגוש חבר או חברה לקוקטייל ב"קפה ברכט", לפשפש אחר הדפסים עתיקים ברובע האורות האדומים, ולשוב לביתי מתנדנדת בשמחה בשמש סוף הצהריים. בזמנים ההם כמעט שהבחנתי בקריצת ההזדמנות. במקביל, חשתי מחוברת מאוד לארץ: המשכתי לעבוד עבור לקוחותי ועבור האוניברסיטה, אורחים הגיעו לביקורים כל העת, ומעט לפני סגירת השמיים יצא ספרי ועיגן את ההאמנות שלי לגבי עצמי כיוצרת.

אהבתי את החיים שחייתי בישראל. אהבתי לבלות שעות בחוץ, ברחוב, בתזוזה או בשהות, כשהכל מסתחרר סביבי. אהבתי לדבר עם הפילוסופים של האוניברסיטה, עם האמנים של העיר התחתית, עם האקטיביסטים של מסדה. אהבתי לקבל הזמנות לתערוכות, להרצאות מלומדות, להקרנות בכורה, להצגות תיאטרון, למופעי ריקוד. אהבתי לחכוך בהתקבלותי. הייתי אישה משום מקום, ובכל זאת ליקטתי סביבי אנשים בעלי שפה משותפת, נטייה לכובד ראש ואהבה כפייתית ליופי. בהולנד עוד לא הצלחתי לייצר – למעשה, טרם מצאתי – מעגלים דומים. התרבות הרדודה, הנסמכת על מילים ריקות וטרנדיות, לא יודעת כאב. יופיה מושלם מדי ומשעמם, שטוח כמו תפאורת קרטון. תקציריה נגדעים באמצע ההקראה ואיש לא נכרע להשלים את החסר. גם לא בדמיון. הריק לא נתפש כריק, המלך לא ערום, ואם לא הבנת סימן שאת לא בת המקום.

החיים כאן קלים, וקלותם מייסרת. אף לא דבר יחיד בחיים שחייתי בישראל היה קל עבורי, לכן אולי בחרה הנפש את עינוייה בקפידה. לעומת זאת, נדמה שבהולנד אני נכבשת בעלים גדולים שלוחצים את איברי, מנסים לסחוט ממני מיץ כניעה. השקט רועם עליי כמו אב זועם. החרדות שלי זולגות, בורחות ממש, ממלאות את החדר מקקים כשבינתיים הכל נדמה יפה ונוח, מעורר קנאה ונקי.

מפתה לצלול לפאטאלי, אך זהו לא המועד הנכון להכרעה. אני יודעת שהמרחק בין אפס לאחד גדול מן המרחק שבין אחד לעשר, ועוד לא עשיתי את הצעד הראשון. אין לי סיום אופטימי וגם לא תפילות רטובות-עיניים, אבל לפחות לא השתמשתי במילה "דיכאון".

מימס

2 תגובות בנושא “במלאת שנתיים למעבר אל הולנד”

  1. ישנה קטגוריה של יסורים הדומים לסבל שבטיסה ארוכה. כשאתה בתוך זה כולך מרוכז במצוקה שאתה חווה ונראה שזה לעולם יגמר. מרגע שנחתת הכל נשכח כלא היה. המטוס של התקופה הפנדמית הזו ינחת מתישהו.

  2. הפוסט הזה תופס אותי גם בנקודת זמן שבה אני די לגמרי מדוכא (סוג של אהבה נכזבת לאישה שלא רוצה בי יותר, אלא רוצה להיות לבדה)…
    עצבות תהומית וריקנות קיומית מהולה בסופה של תקופה (כל אחד וסיבותיו הוא).
    ממש היום… עוד פעם סופו של דבר.
    אני לא טוב בזה… בדיכאון. בעצבות.
    נקרא לי שאת כבר מזהה את הכשלים שלך ויודעת לגעת בהם בגבורה.
    הלוואי וידעתי לכתוב את סיבותיי כמוך ולהסביר אותן לעצמי בכזו בהירות ואלגנטיות.
    זה נשמע מרפא. נקרא כמלא תובנות עצמיות שיוצרות סביבך חומה עוטפת של מחשבות מוצלחות ומודעות וערות למצב.
    מקנא בך על היכולת שלך לתאר את עצמך בכזו צורה.
    תהיי חזקה. אין נחמה פורתא מעבר לאיחול הזה שהוא כן ואמיתי.
    מאחל לך את כל הטוב והשמחה שבעולם.
    הוא/היא מגיע/ה לך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *