תומס וקלרה חולפים על פני בית קפה ציורי באחת הסמטאות ברובע סן ז'רמן. שני בחורים צעירים יושבים יחדיו בשולחן קטן על המדרכה ונדמה לקלרה שהם מתלחששים כשהיא חולפת מצידו השני של הרחוב.
תומס מתרשם בקול מבית הקפה הקטן, כפרי וחמים ביחס לבניינים המפוארים. קלרה תוהה בינה לבין עצמה אם תומס מבחין בגברים שמביטים בה.
כשמלצרים פונים אל קלרה והיא מחייכת בנימוס, תומס נאלץ להתערב ולהזמין במקומה. בתום הסבר קצר מצידו, הם מחווים בידיהם בהתלהבות ושולחים בו מבטים מלאי משמעות, מתפעלים באזניו מיופיה של קלרה. היא אמנם לא דוברת את שפתם אך מבינה היטב את אופי הדברים. תומס יושב שם, מחייך גם כן בנימוס, אך לעולם לא מפגין התעניינות רבה.
טיפות גשם קלילות הופכות למטר זועף בסמטה הקטנה בסן ז'רמן. השניים מצטופפים תחת גגון יחיד קטן, אופייני לעיר, ושם קלרה מבחינה ברצועה קרועה באחת מנעליה. שמלתה הופכת שקופה תחת הגשם שעה שתומס מושך בכתפיו וקובע "אין חנויות נעליים באזור."
קלרה צוחקת, אבל היתה יכולה לבכות באותה הקלות.
"הורידי אותן", הוא מציע, "לכי יחפה עד שנחזור למלון." היא נרתעת בתחילה, חוששת ומפוכחת. תומס חש מבודח ומציע "נסביר לכולם שאת תיירת בחופשה." קלרה מתרצה, מורידה את נעליה ויוצאת אל הכביש הרטוב. היא חשה טיפשית וקלילה. הרחוב נקי, המרצפות והאספלט רכים תחת רגליה החיוורות.
–
בדירה הריקה, קלרה מציעה לבדר את עצמה עם טיול קצר למרכז המסחרי הקרוב.
תומס, שנאלץ להמשיך ולהמתין למשלוחים שלא יגיעו, נעתר. הוא פותח את דלת הכניסה הכבדה ומהרהר בקול "עכשיו נוצרה דילמה חדשה בעלילה".
קלרה מדלגת אל המסדרון, מסתובבת ומביטה בו מחזיק בדלת הפתוחה. "את עלולה לא לחזור", הוא מחייך בצניעות אבל רצינות עצובה ניכרת בקולו.