"פתח אותן עכשיו" מצווה קלרה, עומדת בפתח דלת הזכוכית.
תומס שוכב על המיטה בבגדיו. פניו אליה, עיניו עצומות ובין ידיו שאריות עיתון.
נכון, תומס ידע נשים רבות לפניה. היה לו יתרון של כמה שנים על קלרה, בכל זאת, אך דבר לא הכין אותו לתמונה שרקחה עבורו: היא עמדה שם, גבוהה ודקיקה, בשמלת תחרה ורודה ושקופה, מחייכת אליו בסקרנות.
מספר שבועות לפני-כן הודה בפניה על הנאתו התמימה: סקירה של האופנות האחרונות בתחום המלבושים הפרובוקטיביים לנשים – מנהג גווע של גבר מזדקן.
תומס המום, מוכה אלם, נייר העיתון רועד פתאום בין ידיו. הוא נרגש. קלרה מסופקת, יודעת שלא תשכח עוד את מבטו.
היא מתקרבת בצעד קליל, מתיישבת עליו. תומס לא מבזבז זמן ופונה מיד לחלץ את הקרס הקטן בשמלתה השקופה. הכתפיות הדקות צונחות במורד כתפיה, חושפות את שדיה הקטנים. תומס מתנשף בכבדות, מלטף אותה בהתרגשות רבה, כילד שחושף מתנה. הם קרובים מתמיד, נושמים זה את זו, נאנחים שעה שקלרה נעה מעל תומס, מגיבה לרעדים הקלים בגופו.
שניהם מוקסמים. מעולם עוד לא חוו האחד את השניה כך. קלרה נושקת לכתפו החלקה של תומס כשהוא גונח מעליה, חודר אליה, והיא קוראת לו לא להפסיק, נכבשת תחת גופו.
בסיום, תומס נמלא תום ופליאה נוכח העונג החדש. הוא מנסה להסביר, בשפה אחרת, ומוצא עצמו מופתע בפעם השניה באותו הערב: "אני רעב", הוא קובע, מבטו מבולבל נוכח התחושה הזרה. "כן, אני חושב שאני רעב." קלרה שמחה. תומס מגשש אחר בגדיו, מצייר בראשו מפה של מסעדות הדגים הקרובות ברובע. רעב הוא זהב.