אני לא יכולה להטיל את האשמה עליו. אין כאן כל אשמה, אבל אני לא יודעת איך להתייחס אליו, ואלינו. לתת לאדם כל כך יקר לחצות את הקו הזה, זה כמו כריתת עורק ראשי ותמיהה לגבי כישלונו של הגוף.
אני כועסת עליו כל כך כי באותה המידה בה הוא יורק לכיווני את האמת שכל כך קשה לי לקבל, הוא גם מתנער מדברים בתירוצים של השלכה. אני תוהה אם הרעל שלי כלפיו הוא אותו רעל שחשבתי שאני מקבלת ממנו.
אין לי שליטה, או אם לדייק – אין לי את אשליית השליטה כשאני כל כך רחוקה. כולם עושים ככל העולה על רוחם במקומות אחרים, ואני יושבת בבועה ומחפשת סיכה שתשבור את הסבון. אני לא מרגישה נלקחת בחשבון.
גאות עוברת מעל מעגל החול שלי.
מימס