דארת' ויידר ואני יושבים במרפסת מעל צומת גדול בעיר. מכוניות, משאיות ואוטובוסים חולפים תחתינו אך הזכוכית המחוסמת בולעת את ההמולה. מסך הטלוויזיה הקבוע בקיר משדר סרטים מצוירים צבעוניים בשחור-לבן, על מנת לספק את החוש האסתטי של הארכי-נבל. המראה בקיר שממול משקפת את האנימציה, למען יראו ויראו.
אני לא מתכוונת לומר שזו תכונה שלילית, אך כשאני מתפנה לדון בשעמום שאחרים מעוררים בי, אני משתמשת במילים מתנצלות. דארת' מספר לי על הניסויים שהוא עורך בבני אדם, ואני מרגישה כאילו לסרט הזה יהיה סיום רע כי כבר התרוצצתי על גלגל בכלוב. שנינו מסכימים שגירוי הוא מורכב ומועט, אך בעוד שהוא נהנה לצפות בטרפו מתפתל באין האונים של ההבנה המאוחרת, אני מעדיפה להקים תעלות וחומות ולאפשר לטרף להתרבות בחופשיות מאחוריהן.
אחר כך אני מספרת לו שבכל יום, בשובי הביתה מבית הספר היסודי, הייתי עומדת במטבח עם אמי ומספרת לה על העוולות שבוצעו נגדי. עוד לפני יום הולדתי העשירי לימדה אותי להבחין בתמרורי אזהרה שהיו בלתי נראים לרוב האוכלוסיה, משביעה אותי שאתרחק ממחרחרי ריב וקנאים אומללים.
דארת' ויידר אוחז בסיגריה מגולגלת בין אצבעותיו ומבקש לתקן בקביעתו, את לא מסתגרת. הבית שלך היה מרחב בטוח, אז את פועלת לשכפל את המרחב הזה לאורך חייך.
פתאום אני מדמיינת כיפות שקופות-לבנבנות – בבהירות אוטופית – נמתחות מעל אזורים בהם אני מרגישה טוב: הדירה שלי, מקום העבודה שלי, המרפסת של דארת' ויידר; מקומות בהם אני יכולה לאסוף את שיערותיי ברישול כשאני מזיעה, ולשבת כשרגליי מקופלות תחתיי עד שהן נמלאות נמלולים. פתאום אני לא מרגישה כמו פליטה, אלא כמו כוהנת טיהור אנרגטי של מרחבים.
אני נושקת לארכי-נבל על כתפו כשאנו נפרדים, כי הוא גבוה ממני ושפתיי לא מגיעות אל פניו, מותירה בו סימון קטן של צמיחה.
מימס