כאב פיזי הוא מאהב מסוכן. אובססיבי, נחוש, שאינו מתעייף, מסלף את המציאות, נקמני, מתיש, מערפל, מדיר שינה, מסמם ומכניע.
הוא אינו זקוק למזון ולשינה, משום שהוא ניזון ומתעצם בזכותי. כל מנהגיי נוהרים אליו ורוקדים סביבו. אני קיימת, אזי שהוא קיים.
הוא מתעורר לצידי בבוקר ולא מסיר את המבט גם בשנתי. מדי פעם אני חשה בעיניו היוקדות ומתעוררת, משנה תנוחה, מכסה את עצמי בשמיכה, מתהפכת ללא הועיל. הוא מביט בי מכל זווית, רואה מתחת לעור שלי.
לפעמים הוא מעניק לי כמה רגעים של חסד מוקדם בבוקר, אבל מחכה לי שוב בתחתית כוס הקפה. מלווה אותי אל מחוץ לדלת, מתגלה במראה האחורית במכונית, מקיש באינטרקום בכניסה למשרד. מתקבע בתחנת העבודה שלי, מבלבל את מילותיי כשאני עונה לטלפון, מאט את תזוזת השעון, ניבט אליי מהמראה הגדולה בשירותי הנשים, שומר לעצמו כיסא בחדר האוכל ושובע בסבלי.
בניסיון להפוך לכל עולמי, הוא משכיח ממני הנאות, כשרונות ואהבות. כמו מאהב קנאי, הוא דורש אותי לעצמו בבלעדיות. הבוקר, מ' הודה לראשונה: "אני לא רוצה להיות באותו החדר עם הכאבים שלך" ואכן, שני מאהביי נתונים בלחימה ממושכת, מושכים אותי לכיוונים מנוגדים, מגדפים זה את זה, מנסים לדבר על לבי מאחורי גבו של האחר.
לאחר שביקשתי מים וגלולה, קראתי למ' מן החדר האחר, "אתה יכול לשבת לצדי עכשיו", אך הוא אינו יודע שהכאב חוסה בי, מתדפק על דפנותיי וממתין להפוגת ההשפעה, נחוש לשוב ולרדות בי כבראשונה.
הוא אינו מגיב היטב לניתוקים כפויים שכאלה; הוא שב עוצמתי ומתעמר מאי פעם, מוצץ ממני את התקווה להקלה קבועה ומתמשכת. מנסה לומר, אין לך חיים בלעדיי. תצטרכי לגמור הכל כדי להיפטר ממני. רק המוות יפריד בינינו, ואין ערבויות לגבי העולם הבא.
ככלות הכל, סף הכאב הוא כל מקום בו אני נמצאת.
מימס
