למ' יש קרני לייזר בעיניים. כשאנחנו עולים במדרגות אל המשרד עיניו מיירטות גננים, שליחים ומובילים שמנסים להגניב מבט במעלה החצאית שלי. עיניו מיירטות אנשי היי-טק משועממים בחדר האוכל, כשהם מנגבים חומוס עם שאריות הבגדים שלי. עיניו מיירטות נהגים סקרנים במכוניות שעוצרות לידנו ברמזור. עיניו מיירטות את הזוגות המתהלכים יחד ברחוב, מאוהבים, מתורגלים במבטים חומקים. עיניו מיירטות את האבות היושבים בגני השעשועים, פוקחים עין אחת על נדנדות, ומתנדנדים.
כשפקיד בדואר שאל למי נתתי את המפתח ללב, עניתי "לגבר שאת תעודת הזהות שלו אתה מחזיק." עיניו של מ' יירטו אותו מתמונת הפספורט.
באופן אירוני, התפקיד שגברים מלבישים עליי ושמרדד אותי לכדי חיית מחמד נאה, גורם לי לרדד גברים אחרים לכדי מגינים אנושיים. לעתים אני תוהה אם הצורך שלי באהבה חזק מהצורך שלי בהגנה, ומי יסכים לשמש לי בריון משוטט אם חלילה יקרה למ' משהו. אני מסלקת את המחשבה מראשי, משוכנעת שאיש לא יהיה מוכן ליירט מבטים מעיניו אם לא יטיל מטענו בתוכי בתמורה.
כשאני יוצאת לעולם מחוסרת הגנה, ותמיד בהיעדר ברירה אחרת, אני נתקלת בעגלות קניות שחוסמות את המעבר ברגע האחרון או בשריקות רמות מצידו המרוחק של הרחוב. פעולות וחפצים שגברים מתחבאים מאחוריהם, להגנה בשעת מתקפה. 'נוהל שכן' של אגומניאקים. אני מגבירה צעדיי כדי לחמוק מהנשורת אבל היא מדביקה את הקצב שלי. אני אומרת לעצמי שזו הפעם האחרונה, שאני יכולה לקבוע תור לרופא כשמ' פנוי, או לוותר על קניית שמנת מתוקה, או לשלם את הארנונה כשהוא אוסף חבילה מהאשנב.
אולי אט אט נהפוך לאדם אחד, מהודק, שלא שורקים אחריו או קוראים "הייתי מלקק לך בכוס". אני ארכוש את הצורה הגברית שלו, השחורה, ההליכה הבטוחה, העוצמה השקטה, הכוח הפיזי והחוסן המנטאלי, ריסון מודע וזהיר. הידיים שלי יהיו נשק קר, ולא רק כלי פורקן.
עד אז, הנשורת מייננת ומ' מיירט.
יופי פותח דלתות לעולם עוין.
מימס
עצוב שלא מעט נשים הזדהו עם הקטע הזה, אפילו אני שלא רואה את עצמי כבחורה עד כדי כך מושכת נתקלת ביחס כזה לא מעט, אם לא באופן יום יומי. וגם אני מצאתי את עצמי תוהה במקרים שכאלה אם ההגנה שאני חווה מבן הזוג שלי חשובה לי יותר מאהבה עצמה.
לצערי זו נחלתן של כל הנשים, וכל חטאן הוא שנולדו בזמן הזה, במין הזה.
נשים במרחב הציבורי, כואב כמה שכתבת מדויק.
את לא חושבת שזאת גישה מעט תבוסתנית? כלומר, גם אני מרגישה מדי פעם את הייאוש הזה מהעולם, אבל לרוב אני משתדלת ללכת לבד לאן שמתחשק לי, אני מסתובבת עם ספריי פלפל מוכן לשליפה ברחובות חשוכים, אם מישהו שורק לי או מעיר לי על הגוף שלי אני מפנה לעברו אצבע משולשת או מציעה לו ללכת לזיין את עצמו. אם מישהו שואל אותי שאלה תמימה שתחתיה מניע לא תמים בעליל אני עונה ביובש ככל האפשר.
יש מה לעשות… אולי שכחת, כי קל לשכוח בעולם כמו שלנו, אבל את אדם. את לא צריכה שיגנו עלייך. העיניים שלך יכולות ומסוגלות ליירט בדיוק כמו העיניים של מ'. הידיים שלך יכולות להיות נשק קר ולא רק כלי פורקן.
אני מותשת, לא מובסת. אם זה היה קורה פעם אחת בכל יציאה מהבית, אז אולי הייתי יכולה להניח לזה, אבל באמת שאין לי כוחות להדוף את המבטים, הקריאות והריכולים שמתחילים רגע אחרי שאני עוברת. כל הגישה שלי היא Live and let live וכל הפעולות המניעתיות/אקטיביות הללו מוציאות לי את החשק לחיות.