הן נעות יחד ברחובות עירי. הן תמיד נראות הולמות, בולטות די הצורך על מנת להותיר חותם ומאופקות מספיק כדי להיעלם בסמטאות הדר. הן שותות קפה בעיר התחתית ונזכרות בנעוריהן הלא-רחוקים, כשלא ירדו מן הכרמל. הן מפעילות את כשרונותיהן היחודיים כשיש בכך צורך, מחבקות את האמהות שגידלו אותן. הן לא מחייכות, כי הן לא צריכות. הן מחליפות בגדים ותצלומים מודפסים, ספרי שירה ופוחלצים, אך לעולם לא זו את זו. הן אוהבות אהבת אמת.
אני מחפשת בהן זיוף, שן מתנדנדת, פרט שנשכח בפינת מסגרת או בניקוד שיר, דבר-מה שיסגיר כי הן בסך הכל בנות, חוטאות, מקנאות, עם כפתור אחרון שלא נסגר או אצבע שלישית מצהיבה מעישון. אני נכשלת בכל ניסיון, נכבשת שוב ושוב בקסמן המוזר, בנאמנותן זו לזו, במסירות שאני לא מצליחה לחלץ מתוכי כבר רבע מאה.
הן התגלמות האסתטיקה.
אחר כך אני מרגישה כמו מחרחרת הריב מיקנעם. יצירת-יער לכודה בזכרונות מאומללותה, בולשת אחר אחרים שאולי נהנים ואולי מתענים, אך על כל פנים עושים זאת יחדיו, בשוּתָף. המלאכיות השחורות הללו ימשיכו לרקוד בעירי, ואני אצפה מתוך גזעי עץ חלולים, אתקמט ואתכער בסבלי, בבדידותי.
אין לי קבוצת חברות כזו. לא היתה אף פעם. בגיל מוקדם, בלית ברירה, בחרתי למקד את מאמציי באחד-על-אחד, ובדרך כלל אחד-על-אחת. גם אני לא הייתי רוצה להיות חברה שלי. לו הייתי מוצאת עוד כמה כמוני, היינו משליכות על עצמי אבנים.
אני חילוק ארוך בעולם של קבוצות שווים. לא פאנקיסטית ולא דוגמנית ולא משוררת מזרחית. לא פאשניסטה ולא בריסטה ולא אקדמאית. גם בעירום מלא מוצמד לי תג "מבקרת". אולי זה מסביר את הדם שמטפטף לי מהחזה.
המלחמה תימשך בלעדיי. בטבורי קצה חוט לשייכות.
מימס