הייתי עכבישה בגלגול קודם.
– נשארת עכבישה. בייחוד החלק בו את טורפת את הזכרים אחרי שהם מרביעים אותך.
כשתצא מהחדר ודאי תגיד שלא רצית לשוחח כל כך הרבה ואני אסרב שתנגב עליי את פליטת הזרע הזו, או את הדמעות האלה, או את השלשול העצבני הזה. עלמות מתחבאות במזוודות שלך, ואתה פורק ופורק ופורק.
תן לי להציץ בארגז החול שלך.
מה זאת אומרת, אתה לא זוכר איפה שמת אותו?
הייתי מאמינה לך אם היית אומר שכבר אין ארגז, שבנו עליו בניין, שכּרו תחתיו חניון, שחתולים טימאו אותו בגללים, שהוא סיכן את בריאות הציבור, אבל אל תגיד לי שאתה לא זוכר איפה שמת אותו כשהנשיקות שלך מלאות חול.
אפשר לבכות אותך לגובה, לרוחב ולעומק. בכל כיוון, הדמעות שלי יפגשו, יתלכדו זו בזו כמינאדות רוקדות, יציפו את החלל. בכסות ליל, יתגנבו תחת דלת הכניסה, יטפסו לגובה המיטה, יפגשו אותך בשנתך, ירטיבו את החלומות.
המליחות על שפתיך תצרוב בתחושה מוכרת. עיניך יפגשו את עריַת דמעותיי. הקירות יסגרו על האוויר וליבך יצלול כמטיל עופרת. או אז תבקש להשיא תחינה על הגלים: אנא, פלשי אל כוכב לכת אחר. האדמה הזו ספוגה. הצפת את הבית יגון ואין בו עוד מקום, גם לא לנשום.
אפשר לקחת אותך אל הרִיק? יש חורים שחורים עם הרבה מקום להיבלע. מקום טוב להקים משפחה. ואם אתה מתעקש על קנה מידה לגעגוע, בוא נתחיל מהאינסוף ונתרחק.
מימס