הפקידות הן חולדות קירחות: הזרועות שלהן חלקות, הגבות משורטטות בעפרון, השיער משוך אחורנית ותפוס בסיכות. מנהלת הסניף היא עכברושה נושכת. אם מביטים עמוק אל תוך עדשות הצבע מבחינים בכתמים של טוב-לב, אך היא אינה מקלה על הזיהוי. ככלות הכל, עבור עכברושה, אני קלח תירס.
"את הרי לא תיקשרי לשיערות שלך!" היא מכריזה. אני יודעת לצטט את המנטרה, היקשרות מובילה לסבל. ספק אם גדולי הפילוסופים חשבו על מכוני לייזר כשהגו את הרעיון, אך אכן, ההיקשרות לשיערות שלי מובילה אותי לסבול במחשבה על כל הגברים האימפוטנטים הנרתעים למראה שיער גוף נשי. פתאום לבי נוטה לעבר מלקקי כפות הרגליים, חובבי בתי השחי, מעריצי הערוות המפוארות; גברים שיודעים שאישה היא אישה, גברים שעומד להם בטבעיות. ואז אני כועסת על עצמי, על הערווה העירומה שלי, על שטיפחתי גינונים של חולדה. מרוטה אך לא מרודה, רוצה להיות נאהבת בשלמות.
*
[עוד לא סטודנטית לפילוסופיה וכבר משוכנעת שיש לי חזקה על העולם.]
*
הכתיבה ואני מקיימות יחסי תלות שיתופית כבר עשרים שנים, ולראשונה יש לי סודות מפניה. אם אכתוב איך אני מרגישה באמת, אצטרך לחיות על פי האמת הזו, זה ההסכם הלא-כתוב שלי עם המילה הכתובה. מחשבות, הרי, אפשר להסתיר מאחורי קרש חיתוך ורבע שעה של יוגה. מחשבות משנות את המציאות פחות מפסקאות. מחשבות אפשר לחיות בחלומות. לכל היותר אפגוש גם הלילה מפשעות חומדות-לשון ואנשים מתים השרים אודות גן העדן של האמת.
הבוקר, אחרי שציחצחתי את טעם השפיכה, חיפשתי אחר שיר עם המילים אותן חלמתי: "הם כולם, כולם בגן העדן של האמת." נוכחתי שאין שיר כזה, אך ישנה כמיהה לחיות בו.
*
במים השחורים של הים התיכון. ג' ואני מתרחקות מעט מהמאהל, אך המוזיקה נשמעת היטב. אנו רוקדות בין הגלים, השמיים מנוקדים כוכבים. הם תמיד רואים אותי בעוד שכל כך נדיר שאני מבחינה בהם. לרגע אני תוהה אם פנסי רחוב עירוניים מסתירים אותם ממני או אותי מהם. ג' אומרת שלא כתבתי בבלוג זמן-מה. בדיעבד, הייתי רוצה שפנסי רחוב יסתירו אותי מהכתיבה. הבטחתי לה שאכתוב על הרגע הזה, והיא שמחה.
בראש המדרגות אל רחוב ירושלים. י' ואני פוגשות בח' במקרה, והיא מחייכת אליי חיוך נעים. בניגוד להרגלי אני מחליטה לא לברך אותה בחיבוק, ומבלה את הדקות הבאות בחרטה על כך. י' שואלת את ח' אם היא זוכרת אותי, וח' מאשרת. המחשבה הראשונה שלי היא שאני לא אמורה להיות כאן, כלומר בחיפה, כלומר בישראל. המחשבה השנייה שלי היא שאני מרגישה צעירה מאוד. המחשבה השלישית שלי היא שאני בידיים טובות.
מהגג של י' אני משקיפה על אורות העיר, ואלה מסתירים את הכוכבים.
*
המים מתעכבים. תחת השכבה הקפואה, צורות חיים ממשיכות להתקיים, מאיטות את קצב פעימות הלב. על פני האגם, הקרח מאפשר מעבר צועדים. זו לא אדמה, אבל זה מספיק.
*
אין אהבה, ויש עוד כל כך הרבה חיים.
מימס
לגבותייך שלום.
הולמות.
בצער תגדלי גבות.