נמען נאמן
אני מעבירה את אצבעותיי דרך תלתליו של מ', אותם אני מכנה תלתלי המלך דוד. הוא מקרב את ראשו לחזי, ספק מבקש את קרבתי, ספק מבקש להיבלע ולא לשמוע נבואות זעם. אני מודה שאיבדתי את האמון בעצמי, או אולי את ההיכרות עם עצמי, ואני לא בטוחה שיש בכוחי להתאים עוד לדבר. אני עייפה מלדעת הכל. עייפה משרטוטים. עייפה מהטיית נהרות. יש שמציעים שאני נראית משועממת, כמו מצווה על אנשים לרקוד לפניי. אני מלטפת את התלתלים ומיד הם קופצים בחזרה למקומם. אני לא רוצה להתאים, ובגרגור החתול יש אמת המשחררת ציפורים מכלובים.
נמען על השביל
דיברנו כל כך הרבה על אמת עד שהמילה הופיעה על מצחנו ובקצף הקפה ובמסדרון שהוביל אל חדר השינה. דיברנו כל כך הרבה על אמת עד שהמילה נשכבה בינינו בלילה ומילאה דלק במכונית ביום, נכנסה לחלום ויצאה מהדלת. דיברנו כל כך הרבה על אמת, כאילו יכולה היתה להישען על הברזלים ולאפר על רכבים חולפים ולהסתלק ברגע המתאים. דיברנו כל כך הרבה על אמת, כאילו יכולה היתה להיות אמא או אבא, קילוף בקצה האף, בת-קול בשדה כרוביות. סולם למלאכים עולים ויורדים. סטודנטית בתא שירותים. ענף עירום וקו טלפון.
האמת המקולקלת הזאת, היא הבחינה בין קודש לחול. היא הבחינה שעשני אישה. היא גרפה מים מרצפת חדר המקלחת. היא היתה שער נסגר.
נים
זוכר כשדיברנו על התנגשות? ובכן, לא תאמין, התנגשתי. התנגשות קטנה, כמעט מהמורה. לא עוצמתית כמו ריצתם של זאבים באביב, לא מסעירה כמו היפגשות נשמות. למרות צניעותה, היה נעים ומוזר להיווכח שלאף אחד אין בלעדיות על ההיתוך, וגם לא על השברים, וגם לא על האמת.
לאן?
עוד לא החלטתי אם אני מתכוונת להיות הכי יפה או הכי חכמה, סומנמבולה או מלאך חבלה, אז נדמה לי שאהיה משהו אחר, משהו נמשך. חיים שלמים של טעויות.
מימס