ניקור
שתי ציפורים נפגשות על ענף. שני קנים מתרוקנים. זה קורה בכל יום, בירוקי-עד ובשיחים, והטבע מנוול אמיתי.
ונוס
גלים גבוהים של נדמה לי. משחקים גדולים נשברים. נדמה לי שאני מרגישה, נדמה לי שאני משתתפת, נדמה לי שתכף יהיה טוב, נדמה לי שמישהו מבין, נדמה לי שכך זה אצל כולם, נדמה לי שכך יהיה תמיד. עוד רגע, עוד שנייה אתמתח ונקודת המבט תשתנה. תכף החוליות יתיישרו והלב יתמלא. שרפים ינגנו לשעמום שלי, אחד יסרק את שיערי ואחר יתן לי זוג רגליים. אצא מהצדפה הגדולה. אחיה בין בני אדם.
ענייני דיומא
לו רק יכולתי לחדול מלהביט באנשים כבברזי הסנקה.
כמה פעמים הייתי האחת? האחת בשביל כולם.
אהבה
כף רגלי נחתכה על נעל הזכוכית. אני עייפה מהצהרות, מצללים במערות, מיומרות אינטלקטואליות. אין לי לשון להבטחות ואין לי אזניים לשקרים. כשאמרתי שקמלתי, התכוונתי שעמדתי במים עכורים.
הפיתוי מתפתל סביב הקרסוליים, בטנו מקרקרת, עיניו בורקות בעלטה. איך אפשר להאמין במה לא מכירים? איך אפשר להפסיק להאמין?
מימס