1. אתה יותר נוכח פה במכתב מאשר היית כאן בגופך, ואני יודעת שגם אתה מרגיש אותי כעת. יש הקלה ביכולת לומר "אני כבר יודעת שתאהב אותי לנצח", ולא בהתרסה. לא כי אני רוצה למגנט אותך לאיזה טוטם. הרגליים האלה שלך, ששבות והולכות, הן לא מסגירות רצון או היעדרו של זה: הן בסך הכל מנסות למפות את גבולות הנשמה שלך, מתחקות אחריה, ומגיעות אליי. כמו במשחק חם-קר, אתה בא והולך אבל הכוונה ברורה. הנשמה שלך קרובה לנשמה שלי, ואנחנו נאהב תמיד.
2. הנשמות שלנו הולכות לישון יחד גם אם הגופים שלנו אינם, על זה הן לא מוכנות לוותר. ובכלל, נדמה לי שהן לא ממש זקוקות לנו, אנחנו מסבכים להן עם הניכור וחוסר האמון שלנו, והעניין הזה של התמותה. אל תיתמם, הן לבטח מתכננות את בריחתן מעימנו.
והנשמה שלי? יש לי איזה מושג קלוש, אבל אנחנו די זרות. לכן אני תמיד מחפשת אנשים שיכירו אותה בשבילי, במקומי, ויספרו לי עליה. אנשים שתוכל לצאת לקראתם ולבטוח בהם, כי ממני היא די שרופה.
3. כתבת לי, ולא בצדק, על האתיקה היוונית ששונה בנו. הנחתי לך לכתוב את השגיאה הזו כי חשבתי שאולי אתה זקוק לה, שתיתמר לה כקביעה שתוכל להיאחז בה לצורכי שכנוע עצמי. אבל אותי לא שכנעת, והרי אני זו שיכולה להעיד טוב מכל על אמיתותה. אתה לא יכול לומר בגילוי לב שכל שמחבר בינינו הוא תחומי העניין שלנו. שאלות על משמעות החיים הן תחומה של הגלות, ולא של הסקרנות. ספר שירה או סרט שלופתים את הגרון הם לא תחביב. הם לא משהו לכתוב בפרופיל דייטינג מקוון. הם הידיים שמגששות קדימה בעולם חשוך, בחיפוש אחר הזייה של בית שעולה כאד בזיכרון. זה לא אוכל איטלקי וליטוף כלבים או אקטיביזם חברתי ודיוויד בואי. זו ליטרת הבשר היחידה שאנו מביאים אל העולם. אין אתיקה אחרת כי זו המהות.
הכרת בי משהו מהותי. טוב ואולי גם רע. אתה לא יכול לברוח מזה כי אין להיכרות מימדים פיזיקליים, אבל כן תוכל להפוך המחשבה לנכה.
4. ס' היה גם כן בהפגנה. עמדתי לצידו, שוחחנו במהלך כל האירוע. אחרי הביקורת המהללת שלו כלפי ביום שני, לעמוד לצידו על הדשא הרגיש שפוי. הוא לא התאים לקבוצה הזו – היה ביקורתי כלפי הביצוע המרושל אבל לא כלפי הכוונה שהניעה אותו – וגם אני לא התאמתי, כי אני לא סוציאליסטית ולא אידיאולוגית. אני לא צעירה כמו שהם צעירים, ואת הכוח שיש לי כדי לצעוק אני שומרת עבור עצמי. כשאין משמעות, לחימה עבור מישהו אחר מרגישה כמו התחמקות זולה וקיטשית מגורל בלתי נמנע.
זו הפעם הראשונה שס' הרגיש לי כמו משהו בטוח, משהו שאפשר לסמוך עליו, להשתתף בו. לא התייחסתי אליו כאל מרצה, או כאל מייצג של ז'רגון אקדמי שמנוכר לי, אלא כחבר. הוא הקניט אותי בהרבה חיבה במהלך השיעור ביום שני, ממש סימן אותי. אחרי שהציע לי להמשיך ללמוד תחתיו ידעתי: לא ארצה לאכזב אותו. הוא לא שייך לשיח הזה, המגודר והמגונדר. באישור שהעניק לי, גרם לי להרגיש שאני לא מוכרחה להשתייך: לא בפילוסופיה ולא בהפגנה, וגם לא בכרונולוגית הלב שלך. אני יכולה להמשיך להיות אני, עם הקול והקשיים שלי, עם החיוך והמילים שאף אחד לא יכול לקחת ממני, וזה מספיק טוב כדי לכופף את החוקים. כדי להרוויח כמה חוקים חדשים. כדי לברוא עולמות משלי.
5. חודשים האמנתי שמשהו לא בסדר בי. הפנמתי את כל התיעוב שלך, רתחתי מזעם ורעדתי מפחד, ולבסוף התרוקנתי מביטחון עצמי. עכשיו, כשמחזרים אחרי, אני נרתעת. מאמינה מדי למילים שלך, "אוהבת רק מרחוק" ומפקפקת ביכולת וברצון שלי להתמסר. אני הודפת, מתרחקת מדרמה ולא חושבת בכלל על העתיד. מחוברת עדיין לשלייה של האדם האחרון שאהבתי, ולקלקולים המתוקים שהשאיר.
6. יש רגעים בהם אני חושבת ששברת אותי שבר עמוק, אתונאי ומכריע, וגרמת לי להאמין שלא מגיעים לי דברים טובים כי אתה היית דבר טוב ותמיד פנית ממני. ברגעים אחרים, כשאני נזכרת בכל הדברים הנוראים שאמרתי ועשיתי לך, אני מבינה שלפחות במשך חלק מהזמן לא השארתי לך הרבה ברירות. ברגעים אחרים-אחרים, כשאני נזכרת שכתבת שאנחנו שונים מדי במה שמהותי, אני תוהה איך אדם מבריק ורגיש כמוך יכול להניח בפני עצמו כזו מלכודת טיפשית. האם באמת כל כך קשה להיפרד? כמו להתחיל להאמין באלוהים כדי להפסיק לכאוב.
7. הערב, המרצה אמרה שהקולנוע מראשיתו דן בדברים שאנו אמביוולנטים לגביהם, נרגשים מאוד לקראתם וחוששים מהם לאין שיעור. אבל אתה לא הופעת על המסך, אלא לידי, והחיים הציגו לי אותך בכמיהה רעבתנית וברתיעה בלתי אפשרית. אני אוהבת אותך אבל לא את מה שעשית ממני, והעיניים מצטעפות בבכי כי אני רואה בבהירות.
מימס
זה עצוב ונפלא והלוואי ויהיה מזור