צוואת זיכרון

רציתי שתחיה. רציתי שתחיה ותסבול. רציתי שכל יום יזכיר לך כמה מרה המציאות בלעדי, כמה ארוכים ומתמשכים הימים ללא חיוכי המלא באור. רציתי שכל משטח יצמרר גס ודוקרני לעומת עורי החלק, וכל שיחה תתגלה כחסרה ומאכזבת ללא תבונתי שאין איש יכול לה. רציתי שתתייסר ותתייפח ותתרוקן מחדוות חיים. רציתי שתכמוש בידיעה שאינני עוד שלך. רציתי שתדע נצח של חרטות. נצח חסר אונים, שאין בו מחילה. רציתי שתהיה נגוע, פצוע, שתקדח בחסרוני. רציתי שהכל יראו כמה אתה נפסד וכמה שבור. כן, רציתי לשבור אותך, כדי שאף אחת לא תרצה להרימך מהרצפה ולשחק. רציתי לשבור אותך, כדי שלא תוכל לזהות את חלקיך ולאחותם.

כל זה מצוי בשיגעונו של העבר. ההווה גדול וסלחני.

כעת אני רוצה שתשכח אותי. רוצה שתשכח כל רגע בי. כל ליטוף של גופי, כל חיבוק של קרבה, כל עונג צרוף בין שפתיי. רוצה שתשכח את מראה פני ואת בהירות עיני. את ריח עורי בבוקר ואת נהימת אזהרתי בלילה. את האופן בו אני מקריאה שירה, ואת הקמט בין גבותי כשאני שרויה בכתיבה. את הקלות בה אני כובשת לבבות, ושוקעת בעצבות. את הקושי להישמע כנה כשאתה כועס, ולמצוא משמעות. כל מבט שהתחנן שתאפר לתוך נשמתי. כל דמעה שנפלה על חיים קצרים מדי. ומעל לכל אלה, אני רוצה שתשכח את שמי. שכח שעלה על שפתיך באהבה.

אינני מעוניינת להפקיד זכרונותי עמך. אינך ראוי לנחמתם.

מימס