לחימה מחלצת מתוכי תבוסה. אולי אלה רגשי אשמה נשיים על שאיני מחוספסת מספיק, שאני רגישה מדי, נעדרת רוח קרב, משוללת שנאה. רגשי אשם של בחורות צעירות שכל ייעודן במלחמה הוא להיאנס ולהירצח תחת ידיים זרות. לא חלק ממערך ההגנה האקטיבי. אולי תומכת לחימה פאסיבית, על הגב, או נושכת קרסוליים.
אף אחד עוד לא אמר זאת במפורש אבל ניכר שהדעה שלי לא מעניינת. בחורות לא מבינות במלחמות. כל אבחנה שיוצאת את פי היא מתקתקה מדי, נאיבית או לוקה בחסר, בפרט כשלא אחזתי מימיי בכלי זין, מהסוג שגומר על האויב.
זה מה שאני יודעת להיות: עורף עלום. כזה שלא שואלים לדעתו, כזה שבזמן אמת מפנה את מקומו לגברתנים עם הטנקים, האפודים וראשי התיבות. יש לי אמנם פתק הצבעה ואת האינטרנט בתור מיקרופון, אבל מי ירצה לשמוע אותי בכלל, ומי דיבר אלייך יא מכוערת. אפילו ערבי לא יגע בי אם אני אלך לעזה, אז אולי יש למה לצפות.
מי אמר שאין פרטנר.
כמו חיה פצועה, לכודה במלכודת ציד, תכף אכרסם ברגלי ואשתחרר מן הכבלים. לאחר מכן אגרור את גופי למאורה או למצע ירוק ונוח, ואמתין בסבלנות להחלמה. אולי ינקרו בי ציפורים וירמשו בי תולעים, אבל במלחמה כמו במלחמה צריך להיכנס באמ-אמא של מישהו.
מימס