אחמד

1. "ספרי לי מה את עושה" ביקש אחמד, כשנטל את המחט ונעצה בזרועי. ידיו רעדו ועיניו היו אדומות בחולי. ניכר שהסיפור לא עניין אותו כלל, אך הוטלה עליו החובה למנוע את עלפוני והוא הקדיש את עצמו במלואו למשימה.

2. חשבתי שאני רגישה לגלוטן. מתברר שאני רגישה לכרטיסי טיסה.

3. "יש לך תת פעילות של בלוטת התריס", קבע הגניקולוג. "בעוד שלושה או ארבעה חודשים רופא המשפחה שלך ישלח אותך לעוד בדיקת דם."
"ומה התסמינים?"
"עלייה במשקל, עייפות…"
"אה, כל הדברים שכבר יש לי?!"
הוא צחק בקול רם, מרחיק את פיו מהנרתיק הפעור שלי.
"את תבלי בריבייריה, ניס מדהימה."

מדהימה ומעוררת פלצות, כמוני.

4. אכלתי לפחות ארבע מנות פתיחה לפני שהתפניתי לשעתיים של ריקודים על הרחבה. אחד המוזמנים, גבר כבן ארבעים, פאסיבי ומקריח, התבונן בי רוקדת במשך שעות. כשמבטינו התלכדו נדמה היה לי שרצה לגשת, לבקש שארקוד איתו, אך במקום המשיך לנעוץ בי מבטים ולחייך בתחינה. ריחמתי עליו, אך יותר מכל ריחמתי על עצמי: יכולתי להעניק לו את מבוקשו, אך בחרתי לרקוד בדיוק מחוץ לטווח הנגיעה.

5. מרגע שחדלתי לרקוד עלו בי תחושות רעות. "אכלתי יותר מדי", התאוננתי, "לא הייתי צריכה לרקוד כל כך הרבה. אולי לא שתיתי מספיק. אני צריכה לנשום אוויר." לפתע נזכרתי: "בלוטת התריס שלי עושה בעיות!" ועוד לפני שהוגשו הקינוחים נסענו הביתה, להשכיב את הבלוטה לישון.

6. "באיזה שבוע את?" שאל גבר שזוף מאוד שישב בקרבת המחצלת שלי.
"37, כבר כבד לי." ענתה הבטן ההריונית לצידו.
"אין, אין כמו הרוסיות; יש להן גוף טוב גם אחרי שתיים, שלוש לידות."
"אבל אמא שלי השמינה מאוד אחרי הלידה!"
"לא כמו הישראליות." חתם במומחיות.

 בחזרה על המחצלת שלי, כיסיתי את ראשי במגבת ונרדמתי.
הבוקר, הישבן שלי אדום כמו העיניים של אחמד.

מימס