אני
קודם כל
אישה.
אני כותבת היטב. אני מסתדרת גם בעל פה. יש לי כמויות מדודות של הומור, סימפטיה, ידע כללי וידע ספציפי, אינסטינקטים הישרדותיים, פחד בריא מסכנה, חוש לזיהוי פתולוגיות, שתי שפות אם ומבט שיכול להרוג.
אבל לפני כל אלה,
אני אישה.
אני קופאת, מתלבטת, מפקפקת בעצמי, טובעת בייאוש, מדמיינת תרחישים, מטיחה בעצמי אשמה, מתחבטת במחשבותיהם של אחרים, מתגוננת, מפוחדת, מכשילה את עצמי, מחשבת סיכונים, מקטרגת, אומדת את סיכויי, משתתקת, שואלת שנית, מרגישה חשופה, שונאת את עצמי, שונאת את כולם, רותחת מזעם, מתחלחלת, משוועת להזדהות, מתחננת לרגע של הקלה, מוותרת מראש, מחבלת, מבועתת, מתנבאת, מתעקשת ושוב מרפה.
היכולת לצפות מראש את תגובותיהם של הסובבים אותי לא העניקה לי יתרון מיוחד. במקום, הפכתי בת ערובה בקרב על השפיות. אני שבויה בידי הצורך שלי בבטחון, שהפך אותי עירנית לכל סטייה או מפגע אפשרי. אני שבויה בידי המין שלי, שמיד מכתים כל קריאה לעזרה בגוונים של היסטריה, רגישות יתר, קנאה וילדותיות. אני שבויה בידי חדות עין מפוכחת, שמניעה אותי לוותר מראש.
אני נלחמת לבדי במלחמה על ההכרה, ההגינות, ההזדמנות השווה והאמונה, שעה שאינספור אצבעות מכוונות אליי ומלחשות, "כל המשוגעים בטוחים בצדקתם."
נמאס לי להרגיש כמו משוגעת. נמאס לי להתחסן ולהתעבות ולהתעלם. נמאס לי להתחשב בנשמות עדינות שנוהגות בי בגסות. נמאס לי לראות את הנולד ולהתייאש. נמאס לי להתנצל טרם הגעתי לסוף המשפט. נמאס לי להגן על מה שאני תופשת כחיוני. נמאס לי לקושש אחר הוכחות שיעניקו תוקף למה שאני מרגישה. נמאס לי לגלות כמה רע לי בדיעבד.
אני כותבת היטב,
אבל אני
קודם כל
אישה.
גברים הופכים אותי, בעל כורחי, לאנאלפאבתית. לא רלוונטית. בורה. אילמת. אשפה.
הלילה, משהו בתוכי נשבר. אולי הלב, אולי ההתעקשות לרצות ולהתרצות, אולי הכוח להמשיך להילחם ברוחות רפאים בשר ודם. הלילה אני מבינה שלא אבוא על שכרי, ואני לא יודעת אם אוכל לסלוח לכם.
מימס
קצרו ידי מלהושיע, כולנו באותה סירה ורודה וסטריאוטיפית.
קודם כל
אל תתני למפלצות לכלות אותך.
יש לי הרבה הערכה אליך ואני מקווה שאת מאמינה בקארמה (או לפחות מתפתה להאמין:).
♥
אני מאמינה בקארמה כי היא משנה את התודעה ואת הפנייה לעולם החיצון, היא מצליחה לשנות את ההתנהגות שלי בזמן אמת.
לפעמים אני תוהה כמה אני חזקה, כמה יש לי עוד ללמוד ולהתבגר מבלי לאבד את הדברים שאני אוהבת בעצמי. בשנה האחרונה אני רוצה להסתגר יותר ויותר ולהימנע כליל ממגע עם בני אדם, כי אין לי כוח להתמודד עם בורות ורשעות. הגעתי לנקודה בה אני רק רוצה להיות Live and let live, מבלי להצטרך לשכנע אף אחד ומבלי להיות משוכנעת, אבל המדינה שלנו לא מכירה את הגישה הזו. אז שוב, בפעם המי יודע כמה, אני מוצאת את עצמי לבד בתוך קונספט.
הסירה שלנו קטנה משחשבתי..
כבר יותר משנתיים עברו מאז שהחלטתי להפוך ל"עצמאית" ולעבוד מהבית, בתחום שמצריך מינימום קשרים בין אישיים. זאת בניסיון למזער ככל הניתן את ההתמודדות עם בורות ורשעות(או במילים אחרות- אנשים).
ואם כבר אועיל לצאת מהבית, אעשה זאת מוקפת במקורבים שהשכילו להבין או באוזניות גדולות.
אני נמצאת באותה נקודה, גם אם הגעתי בדרך אחרת.. הייתי רוצה שיכירו בדרך הזו, שיניחו זה לזה פשוט להיות, בלי דעות קדומות והתעמרות והתיימרות. שקודם כל יראו את האהבה והייחודיות. אבל במקום בו המונח "הומניות" משמש באופן בלעדי לתיאור תיקון עוולות וגרימת עוולות במסווה- כל שנשאר לעשות הוא לייחל שלא נחייה לראות את החושך מנצח.
באמת שקצרו ידי מלהושיע.
אין לי תשובות ואין לי פתרונות.
רק איחולים.
את לא לבד.
אז מהיכן להתחיל?
את אשה.
את יפה.
את צעירה.
ואת כותבת מדהים.
בלוגים, פוסטים , הגיגים, תאורי מצב ושירים – אפילו על גרעינים שחורים.
זכות גדולה להכיר את יכולת הכתיבה שלך . לא דבר של מה בכך.
השבוע הסברתי לילדים שלי כמה יפה לראות שדה חמניות כשהפרחים משנים את כיוונם לפי מצג השמש.
מה רע להיות חמניה? הכי טוב חמניה.
לכי אחרי השמש שלך.
לכי אחרי הטוב. אל תישארי איפה שלא טוב לך .
ו…אל תנסי להבין או לעצור את הרוע הטמון באנשים . הוא גדול על ילדה בריטית כמוך – אפילו שאת "זקנה" 🙂
חיממת לי את הלב. נטיתי עוד קצת לכיוון השמש.
ואולי אכתוב שיר על חמניה רחמניה…
אלף אלפי "כן" על תרומתו של אוהד, עליה אוסיף אחת מהשחזותיה של הלן קלר:
"Keep your face to the sun and you will never see the shadows".
השמש הזו יכולה להיות כל דבר כמעט ושום דבר בעצם. מטאפורית או אמיתית; מדומיינת או גשמית; רגשית או זו המדעית. בחרי בה. נשאי ראשך אליה, צרבי בה את עינייך (שאין שניות להן) ושקפי לה בחזרה את כל האור שדולק בך תמיד. אם לא בשבילך, אנא בשבילי?
אין לי קצה חוט או בדל רמז לקונטקסט המסוים והמיידי שהציף או מציף בך כאב עד שבר, אך דבר אחד אני יודעת כעובדה מוגמרת כשמש בצהרי יום: את יקרה מכדי לאפשר לכל בן-תמותה באשר הוא בן-תמותה לגרום לך להרגיש רע, מכל סיבה שהיא. לא משנה לי איזה איבר רבייה הוא או היא מתחזקים אי שם במורדות האגן, וגם לא באיזה מִגדָר הם בוחרים לגדר, להתגדר ולהתגנדר. הריני להודיעך כי בפעם הבאה שתמצאי את עצמך צורפת מילים דוגמת אלו שבשורה השלישית מהסוף ומשתמשת בהן כשמות-תואר שלך בתוך משפט תחבירי, תהיה זו הפעם שבה ארדוף את הגור(מי)ם לכך עד חורמה. לעולם לא תצעדי לבד. לא כל עוד זה תלוי בי.
והרוב תלוי בנו, אם נודה על האמת ונסתכל לה בלבן של העיניים דרך ראי מוכתם אבנית.
את כותבת היטב, ואת בהחלט אישה, מצב נתון שבעיניי הוא כוח, גם אם בעוונותיו הוא אוהב להתחפש לחולשה.
בכוחך לראות. בכוחך לגעת. בכוחך להחליט.
Why should a lion(ess) lose sleep over the opinions of sheep?