עצמי את העיניים. את עלולה להתעורר בעיירת פיתוח בפריפריה, לשאול נהגי אוטובוס כמה עולה נסיעה, היכן את, איך את חוזרת הביתה ואיפה הבית.
עוד לא המציאו מילה לתיאור העיניים שלך.
יש חורים בשמש ובגרסאות שלךְ.
האפליקציה של המחזור שואלת
?Were you intimate today
האם ישנה יַבָּשָׁה בבית הזה? יבשה שאינה רטובה מדמעותיכם, לחה ממעשי האהבים שלכם? יבשה שאינה בורקת בזיעת הגעגוע, או הסיוט?
אני פגיעה. אני שברירית. נעה ונשרטת. זה לא יופמיזם.
האם הארוטי ישבור את הדטרמיניזם?
כשאין לך בית, קונכיה על החול מעלה געגועים למסעות שלא החלו.
כשאין לך אהבה, שרוכים קשורים הם הזדמנות להתאהבות, ולהתאבדות.
כשאין לך מרחב משלך לקנן בו, דמם של כל המרחבים מותר.
כשאין לך יום או לילה, גרמי שמיים הם פריטי אספנות.
כשאין דבר אחד קבוע, העור מתחיל להצמיח קעקועים.
כשעברת את תאריך התפוגה של עצמך, החמיצות הופכת לפריט אופנתי.
בחדרו של הנרי: רק טיפוסים יצירתיים, מתבוננים, יכולים להרשות לעצמם להקליד כך, בתנוחה עוברית, מחלצים מתוכם מילים טבוריות.
יש דרכים, נסתרות וגלויות, מסמאות ומסנוורות. כל אחת מבטיחה: אשלים את החסר. אחר כך הן מתווכחות, הדרך הזו בוגדנית, וההיא נקטעת במצוק. זו גרמה למטיילת אחרת – את ממש דומה לה – ללכת לאיבוד. וההיא שם, הסלולה? אל תשאלי, תחזיר אותך בדיוק לאותו המקום.
מימס
