"אני רושם לך שתי קופסאות של 'ואבן'," הרופא מקליד ולאחר מתפנה לחייך אליי, "כי אני סומך עליך שלא תתאבדי."
*
מ' אומר, "את יודעת כמה נשים עוברות טיפול פסיכולוגי כדי להיות כמוך?"
קשה לי לדמיין את זה. נשים שיושבות בכורסאות ומבקשות, בחשש מסוים, "תקן אותי". הפוך אותי לנמרה. למד אותי לפלרטט בלי להפחיד. צבע את שפתיי במילים חושניות. הצת בתוכי את הדחף לענג ולהתל ולהטריף. שחרר אותי מעכבות. שחרר אותי מאחריות. שחרר אותי, כדי שאהיה אישה משחרת.
כשאני מספרת לל' על המשפט הזה של מ', היא מודה שהיתה שמחה להידמות לי קצת יותר בתחום הזה, ואז מסייגת כחברת אמת, "אבל מובן שאת סובלת מזה."
בחלוף שלושה או ארבעה שבועות, אני מקיצה להודעה ממנה:
"את שומעת? אני יושבת בתחנת הרכבת וניגש אליי מישהו ואומר לי, תמסרי לחברה שנסעה איתך אתמול שהיא מדהימה… אני פגשתי בחורות בחיים שלי אבל איך שהיא תפסה אותי, וואו. אם היא היתה קצת יותר מבוגרת הייתי שם לה טבעת על האצבע."
*
אני אומרת לפסיכולוגית שאני בודדה בתוך המודעות. אני אפילו מצליחה להשתנק קצת כשאני מספרת על התחושה שמקננת בי, איך נדמה לי שכולם סביבי סומכים על המודעות הגבוהה שלי שתציל אותי.
היא אומרת, "אולי הם מורגלים להביט בך ביראה, משוכנעים שלא יוכלו לתרום דבר למישהי שעשתה כבר את כל הקשרים הלוגיים, שמספקת את הרפרנסים הנכונים, שמגישה את הסיפור כשהוא כבר שלם, פתור, עם כותרת ופאנץ' ליין. התכונה הזו שלך, שמושכת אלייך אנשים, היא גם זו שגורמת לך לבדידות מרה."
*
באוטובוס בדרכי לעבודה עיניי פוגשות את אלה של הנהג, וידו האחת נשלחת אל מפשעתו. מעבר לחלון מופיע נחיל גברים, עובדי היי-טק, שחלקם נלכדים גם כן במבטי הסורר.
אני משפילה את עיניי, חשה כמדוזה של תאווה. באותו הרגע, יכלו עיניי למשוך אליהן כל גבר – כל גבר – ולמרר את חייו באופן בלתי מתקבל על הדעת.
כשאני יורדת מהאוטובוס אני נזהרת לא לפגוש עוד פרצופים, חשה בעשן סמיך ומתוק המתפרש סביבי, חורך את המדרכות. רכבים עוצרים לידי. קולות קוראים אחריי אך אינני מביטה, משוכנעת כי לעיניי הכוח להמית.
*
והפסיכולוגית שלי, זו שאמורה להעריך את השווי שלי בשוק הפסיכונאנליטי, אומרת "אשתדל לא להיות מוקסמת" אך מודה כי יהיה מורכב. לאחר מכן היא מביטה בי במעין פליאה מהולה בחנופה: "את מדברת בכנות, משתפת בכל הפגמים והפחדים. גברים יודעים שהם עלולים להיפגע, והם עדיין רוצים אותך."
אנחנו מחייכות זו לזו. אני מהנהנת כמי שהרוויחה כל מילה בעבודה מאומצת, אך מקווה, למען ההגינות, שסבלי ניכר בעיניי. אנחנו שותקות עוד רגע אחד ואני מדמיינת שהמשפט הבא שלה הוא "למדי אותי כיצד."
*
"אתה מכיר אותי, נותנים לי אצבע ואני רוצה את כל היד."
"את לא רוצה את היד. את רוצה את כל הגוף, והנשמה."
*
אני חולמת אודות מסיבת גג דלת-משתתפים. דודי מים מנקדים את רחבת ההתכנסות וכבלים נמתחים מעל לראשיהם של הנוכחים הספורים. הלילה חמים ושחור. התאורה צהבהבה וקמצנית. זו מסוג המסיבות שלא הייתי פוקדת על דעת עצמי, אך מובן שלו הייתי משתכנעת לעשות כן, היתה מתגלה כריקה ועצובה.
מ' ואני בוחנים את צעדינו מאחת מפינות הגג. שני אקדמאים ניגשים אלינו ופותחים בשיחה. האחד משוחח עמי באנגלית ומביע עניין רב בפיגמנטציה בעיניי. אני תוהה איך הוא מבחין בהבדלי הצבעים דרך האפלולית היחסית. זה מעורר את חשדי ואני לא סומכת עליו, אך נענית לשיחתו בנימוס.
השני שתקן, פרצופו חרוש ייסורים עמוקים, ונדמה לי שהמתין לרגע הנכון להתקרב. מבלי להביט בי, הוא מכתיב לי את מחשבותיו בכדי שאוכל להשתתף בשיחה המתהווה על מטאפיזיקה, מבלי להיחשף בבורותי. מציל את כבודי בהיחבא, הוא מאזין למחשבותיו היוצאות את פי בהכרת טובה.
בפעם השנייה בעשרים וארבע שעות, אני מקיצה לתוך חדר בו לא ציפיתי להימצא.
*
גרתי פעם בבית שהיה כה קטן, שלא היה בו מקום לחשוב. בתוך זמן לא-רב, גם לא היה בו מקום לאהוב.
אבק הצטבר על ספרים ועל מרצפות הרצפה, שזהרו בלובן לא-טבעי תחת תאורה פלורסנט אכזרית. צ'יפס קפוא הפשיר בטוסטר-אובן קטן, הטלוויזיה מילאה את השתיקה.
אני לא זוכרת ששפכתי חומר ניקוי באסלה. לא כמו פה. ודאי עשיתי זאת – איך אפשר אחרת? – אך אין לי זיכרון של הפעולה האוטומטית הזו, מברשת האסלה והמים, הניחוח הנקי מתפשט בחדר השירותים.
אני כן זוכרת שכיבסתי, ואפילו די הרבה. יותר מפה. בגדים נתלו על חבלים בחוץ, בקומה השנייה, ויבשו מהר. אני זוכרת את קולם של גלגלי כסא המחשב, נעים על הרצפה. אני זוכרת את השכנה, שרה במקלחת. אני זוכרת את ריח העובש שדבק בבגדיי שנתלו בצידו האחד של הארון. אני זוכרת שהרגשתי שנגמרו לי החיים. אני זוכרת איך חייתי בבית פחות ופחות עם כל יום שעבר, ולא ידעתי שאני לא מאושרת, ולא ידעתי שזה לא תקין, ולא ידעתי שיש דרכים אחרות.
סיפרתי לפסיכולוגית אודות חלום מאחד הלילות האחרונים, בו מרלין מנסון הצעיר הוא חבר ילדות שלי. לאחר כמה שנים בנכר, אנו נפגשים, מנסים לשכב, זה לא ממש מצליח. הוא רזה מאוד וחיוור כדרכו. עצמות האגן שלו בולטות כמו ששלי היו בולטות, לפני עשור. אחר כך הוא מזמין אליו שתי ידידות וארבעתנו משוחחים. אחת מהן מעירה שאני מדברת מבלי להביט בעיניה וזה גורם לה להרגיש מוזר. אני מחייכת ומהנהנת, מסכימה שזו טרדה.
בחזרה בחדר עם הפסיכולוגית, אני עושה מאמץ מודע להביט בעיניה, ולמשך כמה דקות זה מצליח. אחר כך אני נשברת, אוספת את מחשבותיי על גבי תנור חימום קטן, ואז על העצים הנשקפים מן החלון, המזכיר לי מעט את החלון ממנו תליתי כביסה בדירה ההיא. הפסיכולוגית מעודדת, אומרת שיש יתרונות לניתוק המבט. מרחב. מרחב לחשוב. מבלי לחדור.
*
רוח ים פותחת את התלתלים בשיערי. חשוך וקצת קריר כשאני צועדת לתחנת האוטובוס. אני לא לגמרי בטוחה על איזה קו לעלות ומתי הוא עובר וכמה זמן יקח להגיע ליעד, אבל אני לא מוטרדת. תחת תאורת הרחוב, אני חושבת על פריז. היה יכול להיות רומנטי לו הייתי פוסעת בין הרובעים, מדלגת מבית לבית, מכוס יין לכוס קפה, משפת אם לשפה זרה. במילא, נצטוויתי לבדידות. במילא, אני לא מרגישה כלום. במילא, אני זזה כל כך מהר שכל הצבעים נמרחים. מה זה משנה אם אלך לאיבוד בסן או בכיכר ספר. אהיה לא-חשובה בדיוק באותה המידה בפלאס דה ווז וברחוב פבזנר. אבל זו לא פריז ואני פחדנית, וכשאני מרימה את ראשי באוטובוס, יש רגעים בהם אינני מזהה את המסלול. תחושה דומה עולה בי כשאינני מזהה את בבואתי במראה. דיסוציאציה בדרכים. תיירת מבולבלת בשדרות הנשיא ובאיל סן לואי.
*
פעם אמרת, הביצה לא יכולה ללמד את התרנגולת.
ובכן, אני ביצה בחיפוש אחר האמת.
מימס
