מחבר: Mims VK

רוח-לילה מאספת
עננים כמו רוח-יום.
הרחוב רדום, הגו זקוף
מול יללת מאהב שוטה.
הקצב הואט,
הוא את,
הוא את.

מאוחר בלילה, דרך קווי חשמל ואותות אלחוטיים, יוסף החולם שואל אם אני עדיין מרגישה מנוכרת. אני עונה, בלי היסוס, כן. המסך מהבהב בחוסר נוחות. כשאני מבינה לאן הוא חותר, אני מתקנת את עצמי ומסייגת שזה תלוי בתקופה, מוסיפה למסקנה הערות שוליים. אני מרגישה צעירה, כל כך צעירה, ותוהה עד איזה גיל זה ישמש לי תירוץ. מאוחר יותר הוא אומר שככל שמתבגרים מגיעים למסקנות הפוכות מאלה שחשבנו שהחזקנו בהן. קולו רך ומהורהר מול קבר האחים של ההיקשים הקודמים. אני מחייכת ומציעה שאני בפאזה הראשונה של המסקנה.

מכיוון שיש לי עוד כל כך הרבה ללמוד, נדמה חסר אחריות לכתוב על שעתיד להשתנות.

לא שאני דיירת קבע בביתה של הצניעות. הנה, רק לפני כמה ימים תיארתי באוזנו דבר-מה שהיה "משעמם כמו הסונטות של גתה." לא הייתי בטוחה שהן אכן סונטות או סתם שירים גרמאניים, אך האזכור של גתה גירד בראשי מנופח מחשיבות עצמית. עוד באותו הרגע נוכחתי כמה יומרנית אני נשמעת. יוסף היה מנומס ולא גלגל את עיניו. לעת עתה הוא מעמיד קירות מרופדים בשבילי לבעוט בבטחה. מכיוון שגידל ילד או שניים, הוא בא אל הילדה הזו מיומן.

אגב כך, נזדמנתי לאירוע עבודה רב-משתתפים. רובם היו צעירים, מלאי חיים, שהיכרותם זה עם זה מבוססת. מצאתי שאני מתבודדת, מתנשאת ומשועממת. חיפשתי את מקומי כמו ירח לווין שמסרב לחוג. ביני לביני תהיתי אם אני מתנשאת כי יש על מה, או אם ההתנשאות משמשת לי מנגנון הגנה מפני התרועעות עם קבוצת השווים, והאם אני לא מפנה גבי אל הדחייה לפני שזו תישטף מעליי. בעודי מנסה לזהות בתוכי בדל של אותנטיות לנווט ממנו, נוכחתי שצווארי תפוס בשאלות שאין להן תשובות.

ובכלל, אולי נשמעתי מדי לאותם בעלי-חיברות צעירים, שסעדו בשולחן לבי וגרסו שאותנטיות מצויה בכל מקום בו לא נשמעת שיחת חולין או לא מצוי מאמץ, בעודם מספיגים ציטופלזמה בחלה קלועה. כאילו מהלכים מהולים בכאב הם תמיד יצוג של צביעות או של חוסר מודעות. כאילו עליי להישען על הקיר בבטחון גמור, או להיאבד בחברתם של בני גילי בהנאה ילדית פשוטה, שמא כל מחשבה אינטרוספקטיבית שסועה תרפה את אחיזתי בעצמי. כאילו ההכרה במתח הזה – התנשאות מול התגוננות – מסוכנת למוסד האותנטיות. כאילו השאלה מעידה על חוסר יציבות חולה ומדבק, שחותר תחת הצבעוניות המונוכרומטית של העולם.

ואם האותנטיות כל כך שבירה, שתלך לעזאזל. ואם הסועדים שתויים מדם, שמרו לי את היין.

לכל הפחות, החוויה המפוצלת שלי חותרת לחשוף אמת שלמה. אם זו תתגלה, אזי שתכיל בתוכה את כל האנשים שהייתי, את כל האנשים שפחדתי להיות ואת סימני המלקות שניתנו בי בחיים שאין מהם בריחה. אם זו רק הפאזה הראשונה של המסקנה, הנה היא מתועדת כנקודת התייחסות לאחרית. אני לא פוחדת לשגות. אני פוחדת להיות צעירה.

מימס

על הלחימה
מצנחים פתוחים על שדות בוערים, כך נדמית לי הלחימה. אני מעדיפה לא להשתתף, הרי הגעתי לכאן שבורה או לכל הפחות משברית. הפוליס לא יבקעני. כשמאשימים אותי בנרקסיזם אני מזכירה שהיעדר אמפטיה הוא קריטריון הכרחי, שעה שעצמותי סופגות את החוץ כל העת, מפתות שודדי קברים. על כך אין לאיש תשובה, הכל מסכימים שאני רגישה. אז מה אתם רוצים ממני, עם הדרישה להתערב, להשמיע קול, לרקוע רגל? אלמלא הייתם זהים לעצמכם, לא הייתם מבקשים להסיר את הקרשים שמגיפים את חלונות נפשי. אתם רוצים לדעת אבל לא להכיר. להיות מבלי לראות. לפעול או לחדול. להפיל מצנחים פתוחים על שדות בוערים, כיסוי קל לכליה. רגע. רגע. חדלו מחמתכם. הביטו במה שנשבר כאן.

הולכת על חבל מתוח עשרים סנטימטרים מעל לקרקע. אפשר להכניס כאן בדיחה על פחד ממחויבות, אך מוטב להתמקד במאמץ הכרוך בביצוע פעולות ללא תכלית. עולם רווי זיעה ונטול סיכון, כך נדמית לי הלחימה. בממחטה הרטובה שמנגבת את המצח יש איזו דרישה לאהבה, יש איזו דרישה להמיר מלחים במעריכים. די כבר עם האוננות הזו שחוששת לנקוע קרסול. די כבר לחלק פרסי השתתפות על התמדה, כאילו רצון בהישארות הוא חדשה בעולמכם. ועל השאיפה לגילוי גם כן אני יורקת, מטפטפת מסנטרי על הזקפה הקטנה הזו. מה כל כך חשוב לכם להיות הראשונים לגלות? מה כל כך חשוב לכם להשאיר חותם? את הימים שיש לכם – שכל כך יש לכם – אינכם מסוגלים למצוא. אם כן, איזה סיכוי יש לכם לדבר עם העתיד?

חוכמתם של עצים מצויה בהיעתרותם לחיות בהווה. הם אינם דואגים מפני מה שאינם מכירים, יהא זה אורגניזם פולש או גרזן מעליב. הם מעניקים בפאסיביות מוחלטת, יודעים שכדי לתת צל הם זקוקים לזריחת החמה. האדם מחפש פתרונות לשנתו הנודדת. העץ נח תמיד.

על היופי
אמרת שאני היופי. אחר כך הוספת שאין בי טוב לב. משום חוכמתך, למדתי לחוש מבוכה על הבטחת הנצח שבורקת ערמומית ועמוקה מתוך עיני. משום חוכמתך, למדתי לנטור לחיוך שמשלשל מתוכו חבלים למטפסים אמיצים, לשיני הסורג העקומות והחינניות שיושבות בתוכו ומטילות אימים על מי שלא רוצים להילקח שבויים. ועל מעלותי שפכתי חומצה מאכלת, שיתכלו מהר, לפני שיפגשו במבטך. ועל צרכי העמוקים פרשתי סדין שחור, שיחדלו מציוצם. ומשום שלהכיר אותי פירושו להכיר את העימות שבך, הפכתי זרה לעצמי.

יתרון יחיד ישנו ליופי: קיומו נעדר תכלית מעשית. הוא אינו בקי במלאכת שליית הפנינים או מוכשר לחצוב באדמת בזלת, הוא אינו מיומן בפתרון בעיות הנדסה או מומחה בפסיכולוגיה של כלבים. מכיוון שהוא אינו זקוק לדבר כדי להתקיים – אף שיש שיטענו כי הוא מקיים דברים אחרים – הוא אינו כבה, אינו בוגדני ואינו נפרץ בקלות.

שרפת את כל מה שראו עיניך. הכל מלבד היופי. כמו את טוב לבי, גם את יופיי לא ראית, ועל כן השניים נותרו מחוץ לאחיזתה של האש. הם קמו ואני קמתי כשרחקת מכדי לחרב, שמחים על קיום נעדר תכלית שהנואשים למשמעות מבקשים לחמוס. לא הרסת אותי, פספסת אותי, כי עודני מיתמרת לגובה מאה ושבעים סנטימטרים, ועודני יפה משתוכל להשיג, ועודני מבטיחה נצחים שלא תדע.

על החיים
יוסף החולם כרך את זרועו סביבי וקבע, את נראית כמו מיליון דולר. ואני צחקתי, 12 פאונד, ומילאתי את לבי בעודף מאלף אלפים: שמלה שחורה, טבעות מוזהבות זולות, תלתלים פרועים, רגליים חשופות, הומור חריף, עור חלבי, נשמה קלה, ריסים כבדים. מפני שמצא אותי ראויה לאהבה, הייתי ראויה. מפני ששמח בי, שמחתי גם אני. ומשום שלא ביקש דבר, הצעתי את כולי. ומשום שלא חיינו באותם זמנים, ריחפה מעלינו הבטחת הנצח. הלכנו בלילה הקר בעיר ריקה מאדם והבניינים צפו בנו נפרדים לדרכנו, אל בקרים בעולמות זמינים. הרוחות הנוקשות בתריסים שקשקו ניגון לכותרות הסיום שעלו על חיינו, כלומר על כל מה שחיינו עד כה.

מימס