קטגוריה: כללי

1. אתה יותר נוכח פה במכתב מאשר היית כאן בגופך, ואני יודעת שגם אתה מרגיש אותי כעת. יש הקלה ביכולת לומר "אני כבר יודעת שתאהב אותי לנצח", ולא בהתרסה. לא כי אני רוצה למגנט אותך לאיזה טוטם. הרגליים האלה שלך, ששבות והולכות, הן לא מסגירות רצון או היעדרו של זה: הן בסך הכל מנסות למפות את גבולות הנשמה שלך, מתחקות אחריה, ומגיעות אליי. כמו במשחק חם-קר, אתה בא והולך אבל הכוונה ברורה. הנשמה שלך קרובה לנשמה שלי, ואנחנו נאהב תמיד.

2. הנשמות שלנו הולכות לישון יחד גם אם הגופים שלנו אינם, על זה הן לא מוכנות לוותר. ובכלל, נדמה לי שהן לא ממש זקוקות לנו, אנחנו מסבכים להן עם הניכור וחוסר האמון שלנו, והעניין הזה של התמותה. אל תיתמם, הן לבטח מתכננות את בריחתן מעימנו.
והנשמה שלי? יש לי איזה מושג קלוש, אבל אנחנו די זרות. לכן אני תמיד מחפשת אנשים שיכירו אותה בשבילי, במקומי, ויספרו לי עליה. אנשים שתוכל לצאת לקראתם ולבטוח בהם, כי ממני היא די שרופה.

3. כתבת לי, ולא בצדק, על האתיקה היוונית ששונה בנו. הנחתי לך לכתוב את השגיאה הזו כי חשבתי שאולי אתה זקוק לה, שתיתמר לה כקביעה שתוכל להיאחז בה לצורכי שכנוע עצמי. אבל אותי לא שכנעת, והרי אני זו שיכולה להעיד טוב מכל על אמיתותה. אתה לא יכול לומר בגילוי לב שכל שמחבר בינינו הוא תחומי העניין שלנו. שאלות על משמעות החיים הן תחומה של הגלות, ולא של הסקרנות. ספר שירה או סרט שלופתים את הגרון הם לא תחביב. הם לא משהו לכתוב בפרופיל דייטינג מקוון. הם הידיים שמגששות קדימה בעולם חשוך, בחיפוש אחר הזייה של בית שעולה כאד בזיכרון. זה לא אוכל איטלקי וליטוף כלבים או אקטיביזם חברתי ודיוויד בואי. זו ליטרת הבשר היחידה שאנו מביאים אל העולם. אין אתיקה אחרת כי זו המהות.

הכרת בי משהו מהותי. טוב ואולי גם רע. אתה לא יכול לברוח מזה כי אין להיכרות מימדים פיזיקליים, אבל כן תוכל להפוך המחשבה לנכה.

4. ס' היה גם כן בהפגנה. עמדתי לצידו, שוחחנו במהלך כל האירוע. אחרי הביקורת המהללת שלו כלפי ביום שני, לעמוד לצידו על הדשא הרגיש שפוי. הוא לא התאים לקבוצה הזו – היה ביקורתי כלפי הביצוע המרושל אבל לא כלפי הכוונה שהניעה אותו – וגם אני לא התאמתי, כי אני לא סוציאליסטית ולא אידיאולוגית. אני לא צעירה כמו שהם צעירים, ואת הכוח שיש לי כדי לצעוק אני שומרת עבור עצמי. כשאין משמעות, לחימה עבור מישהו אחר מרגישה כמו התחמקות זולה וקיטשית מגורל בלתי נמנע.

זו הפעם הראשונה שס' הרגיש לי כמו משהו בטוח, משהו שאפשר לסמוך עליו, להשתתף בו. לא התייחסתי אליו כאל מרצה, או כאל מייצג של ז'רגון אקדמי שמנוכר לי, אלא כחבר. הוא הקניט אותי בהרבה חיבה במהלך השיעור ביום שני, ממש סימן אותי. אחרי שהציע לי להמשיך ללמוד תחתיו ידעתי: לא ארצה לאכזב אותו. הוא לא שייך לשיח הזה, המגודר והמגונדר. באישור שהעניק לי, גרם לי להרגיש שאני לא מוכרחה להשתייך: לא בפילוסופיה ולא בהפגנה, וגם לא בכרונולוגית הלב שלך. אני יכולה להמשיך להיות אני, עם הקול והקשיים שלי, עם החיוך והמילים שאף אחד לא יכול לקחת ממני, וזה מספיק טוב כדי לכופף את החוקים. כדי להרוויח כמה חוקים חדשים. כדי לברוא עולמות משלי.

5. חודשים האמנתי שמשהו לא בסדר בי. הפנמתי את כל התיעוב שלך, רתחתי מזעם ורעדתי מפחד, ולבסוף התרוקנתי מביטחון עצמי. עכשיו, כשמחזרים אחרי, אני נרתעת. מאמינה מדי למילים שלך, "אוהבת רק מרחוק" ומפקפקת ביכולת וברצון שלי להתמסר. אני הודפת, מתרחקת מדרמה ולא חושבת בכלל על העתיד. מחוברת עדיין לשלייה של האדם האחרון שאהבתי, ולקלקולים המתוקים שהשאיר.

6. יש רגעים בהם אני חושבת ששברת אותי שבר עמוק, אתונאי ומכריע, וגרמת לי להאמין שלא מגיעים לי דברים טובים כי אתה היית דבר טוב ותמיד פנית ממני. ברגעים אחרים, כשאני נזכרת בכל הדברים הנוראים שאמרתי ועשיתי לך, אני מבינה שלפחות במשך חלק מהזמן לא השארתי לך הרבה ברירות. ברגעים אחרים-אחרים, כשאני נזכרת שכתבת שאנחנו שונים מדי במה שמהותי, אני תוהה איך אדם מבריק ורגיש כמוך יכול להניח בפני עצמו כזו מלכודת טיפשית. האם באמת כל כך קשה להיפרד? כמו להתחיל להאמין באלוהים כדי להפסיק לכאוב.

7. הערב, המרצה אמרה שהקולנוע מראשיתו דן בדברים שאנו אמביוולנטים לגביהם, נרגשים מאוד לקראתם וחוששים מהם לאין שיעור. אבל אתה לא הופעת על המסך, אלא לידי, והחיים הציגו לי אותך בכמיהה רעבתנית וברתיעה בלתי אפשרית. אני אוהבת אותך אבל לא את מה שעשית ממני, והעיניים מצטעפות בבכי כי אני רואה בבהירות.

 

מימס

 

רציתי שתחיה. רציתי שתחיה ותסבול. רציתי שכל יום יזכיר לך כמה מרה המציאות בלעדי, כמה ארוכים ומתמשכים הימים ללא חיוכי המלא באור. רציתי שכל משטח יצמרר גס ודוקרני לעומת עורי החלק, וכל שיחה תתגלה כחסרה ומאכזבת ללא תבונתי שאין איש יכול לה. רציתי שתתייסר ותתייפח ותתרוקן מחדוות חיים. רציתי שתכמוש בידיעה שאינני עוד שלך. רציתי שתדע נצח של חרטות. נצח חסר אונים, שאין בו מחילה. רציתי שתהיה נגוע, פצוע, שתקדח בחסרוני. רציתי שהכל יראו כמה אתה נפסד וכמה שבור. כן, רציתי לשבור אותך, כדי שאף אחת לא תרצה להרימך מהרצפה ולשחק. רציתי לשבור אותך, כדי שלא תוכל לזהות את חלקיך ולאחותם.

כל זה מצוי בשיגעונו של העבר. ההווה גדול וסלחני.

כעת אני רוצה שתשכח אותי. רוצה שתשכח כל רגע בי. כל ליטוף של גופי, כל חיבוק של קרבה, כל עונג צרוף בין שפתיי. רוצה שתשכח את מראה פני ואת בהירות עיני. את ריח עורי בבוקר ואת נהימת אזהרתי בלילה. את האופן בו אני מקריאה שירה, ואת הקמט בין גבותי כשאני שרויה בכתיבה. את הקלות בה אני כובשת לבבות, ושוקעת בעצבות. את הקושי להישמע כנה כשאתה כועס, ולמצוא משמעות. כל מבט שהתחנן שתאפר לתוך נשמתי. כל דמעה שנפלה על חיים קצרים מדי. ומעל לכל אלה, אני רוצה שתשכח את שמי. שכח שעלה על שפתיך באהבה.

אינני מעוניינת להפקיד זכרונותי עמך. אינך ראוי לנחמתם.

 

מימס

The One You Love

חלמתי שאירע פיצוץ במערכת מערות תת-קרקעיות ואנו נלכדים בהיכל המורכב מכמה קשתות שמחזיקות את הארץ מלקרוס. ישנם עוד כמה אנשים סביב, הם מבוהלים אבל אני רגועה. אני יודעת שאתה חכם, וסומכת על חכמתך לרקוח תכנית מילוט.

עולות בי מילותיו של עמיחי:
"ויש מקום שלא תוכל לשוב אליו.
ועץ מסתיר את זה ביום
ומנורה מאירה את זה בלילה,
ויותר אני לא יכול להגיד
ויותר אינני יודע."

זה אינו מקום, אלא אדם; השיבה אל עצמך היא המפרכת שבמסעות.

פעם אחר פעם אני מביטה במראה, מביטה בעצמי וגוערת: זכרי את הרגע הזה. זכרי את מה שהבאת על עצמך. זכרי את הערוצים שנוהרים באלימות מעיניך. זכרי כמה הכאב עז. זכרי כמה נואש המבט. זכרי את התחינה האומללה שבטיפת הרוק על שפתך. פעם אחר פעם אני מתייצבת מול עצמי, כאילו זו הפעם האחרונה. פעם אחר פעם אני מבקשת לזכור את מה שבלתי אפשרי לשכוח. ופעם אחר פעם, אני נשברת מול מה שלא ניתן לתקן.

"את לא מדוכאת. את את."
"מה זה אומר, להיות אני?"
"את רואה את חוסר המשמעות, אבל את לא מדוכאת ממנו."

אז מה עושים האנשים הרואים, מה עושים א י ת י? מנקרים את עיניי? נותנים לי לחיות אף-על-פי-כן, או למרוד בכל אוהביי בלי תקנה? פוטרים אותי כאדם מתפקד ומעבירים לסוף התור? סומכים עליי לספר על אי השקט הגדול, זה שמתפזר רק כשכף ידך חונקת סביב צווארי, או כשאצבעותיך מאגרפות בתוך פי? הנה, יש לי בית נעים ועבודה טובה ותכנית לימודים משביעת רצון. הורים תומכים ואוהבים. אלף מחזרים. אני בראש שרשרת המזון, לא ימצא לי אויב טבעי. אם כן לבטח מדובר באורגניזם זעיר, קטן דיו בכדי לחדור מבעד לעורי. אולי לא קוראים לזה דיכאון. אולי זה צדק פואטי.

 

The One Who Loves You

אני לא מצליחה להתרכז ונדמה לי שאני קודחת. ההרגשה הרעה של המחלה מתחילה. כשהכיתה משוחררת להפסקה אני צועדת במהירות לכיוון בית הקפה בו מחכה לי השד. הוא ממתין עם שתי כוסות קפה וקרואסון, והראש שלי מתפוצץ. "את יודעת מה ההגדרה לדכאון?" הוא שואל. אני מושכת בכתפיי. "לדעת מה אתה צריך לעשות, ולא להיות מסוגל לעשות זאת בשום פנים ואופן." אחר כך עיניו מתרככות. חיוך מתוק, כמו מציור ילדים, עולה על פניו: "אגלה לך סוד. הממשי הוא האמיתי."

אנחנו צוחקים.

בימים הבאים הוא משתף קישור לרשימת רצועות מוזיקליות שהלחין. בחשבון שלו מופיעה רצועה בשם "ויש מקום שלא". ברצועה אחרת מופיע דיוקן שאני צילמתי, ועוד תמונה בה אני נעלמת בקהל אבל אפשר למצוא אותי אם יודעים מה לחפש. אני שולחת לו הודעה, אסירת תודה. עולה בי ציטוט של פלאניוק: “The one you love and the one who loves you are never, ever, the same person.”

בשבוע האחרון שלו בארץ, אנו יושבים בבית קפה בקרבת הבית, אין סכיני חמאה בנמצא. היו לנו כמה הפסקות צהריים חטופות בשבועות האחרונים, שוחחנו מעל לכוסות חד-פעמיות מחוץ לספריה באוניברסיטה, אפילו הכנתי ארוחת ערב. הכל כמו בימים הטובים, בניכוי ה כ ל. שנינו מקבלים הרבה מאוד שיחות טלפון, ואני במצב רוח מתוח, יוצאת אל הגשם ונכנסת בחזרה לקפה, מתנצלת ושואלת לשעה. מנסים לתאם מועד לפגישה נוספת.

שוב עמיחי:
"חשבי על העולם
אשר עשה כמיטב יכלתו
להרגיע אותנו
וכדי שלא נכאב יותר מדי
בשנים הבאות.

להמשיך לחיות:
למנוע פגישה נוספת."

"הלילה, מאוחר, בסביבות חצות, או במוצאי שבת. וזהו. אחרי זה אני טס." אני מישירה מבט בהפתעה. יש לו כרטיס לכיוון אחד, כמו בימים הטובים. אני מרצינה והגשם נכנס לתוך הדמעות שלי. ההכרה הפתאומית מאמללת אותי לאין שיעור. לא הבנתי כמה נקשרתי אליו בשבועות האחרונים. חייתי כל כך הרבה בלעדיו. המפגש הוא קטיעה של הווה חסר.
כמה פעמים במהלך החודש האחרון הציע לי בנוכחותו נחמתו של אדם מגלגול קודם? זכרון ילדות ששמר על מימדיו המקוריים, מלטף את הינוקא שצמחה פרא, גוזם את קוציה בביטחון של אדם המכיר את גידוליו. אני גוערת בעצמי על הרגעים בהם דחיתי הזמנה לארוחה כי הייתי מלאה בעצמי. אני מתנצלת ומתנצלת על הדמעות, ולא מצליחה להשיב את השיחה למצבה הקודם.

"אני לא אוהב את השם הזה, שד" בקולו נשמע תסכול עצוב.
אני יכולה לענות "אז לא היית צריך להיעלם" אבל בוחרת לשתוק.

הוא מביט בי וגם עיניו מתלחלחות. "יש לנו קשר מיוחד", הוא קובע. קוראים לעצבות הזו היסטוריה, והיא כלי המשחק שמאפשר את מירב המהלכים. הוא מלווה אותי הביתה ואנו נפרדים לשלום בחיבוק עז, כמו בשדה תעופה. יש לנו היסטוריה, ולאיש אין בעלות על העתיד.

 

Never, Ever, The Same Person

התעוררתי בחמש לפנות בוקר מחלום משונה. עמדתי בפתחו של בית זר לפני השקיעה, מביטה בחצר הערומה, משוחחת בטלפון ואוחזת בסיגריה כבויה בין אצבעותיי. בחצר הופיע כלב עצוב וזקן, מבטו קבוע בקרקע. זיהיתי שמדובר בכלבם של חברי משפחה, שנפטר לפני למעלה מחמש עשרה שנים. "ברק!" קראתי בשמו, המומה, והוא הרים את עיניו ופגש את אלה שלי בתדהמה ובהקלה. היה לו מבע אנושי להפליא, נואש, והוא חצה את החצר בריצה כבדה שהיתה קשה עבורו. סיימתי באחת את שיחת הטלפון שלי והטלתי את הסיגריה על הרצפה. הכנסתי אותו במהירות פנימה, אל הבית החם, ועטפתי אותו בליטופים ובדאגה. מיד הבנתי שהוא משוטט, מחפש אחר משפחתו, וכמעט ויתר על האפשרות למצוא שוב אנשים שיכירו אותו. מכיוון שהענקתי לו את שמו מחדש, הענקתי לו תקווה. לא עוד יעביר הכלב הזקן את ימיו בדד.

כשהקצתי בפעם השנייה, כיסיתי את אפי בשמיכה והנחתי לעיניי להישטף בעדינות. יש מערה. מה אם לא נצא ממנה יחד?

 

מימס

הבטתי על עצמי במראה בשירותי הנכים ונשמתי באיטיות. אחר כך התיישבתי על האסלה ובהיתי ברצפה זמן רב. אני חושבת על הערות שלי ועל העיסוק בפילוסופיה בתור חושפי ריקנות באחרים, בהינד עפעף ובמימדים קולוסאליים. אפשר לנסות להונות אותי, לספר על דרכים למציאת משמעות, כאילו האוזניים לועסות לקיבה ואפשר לשבוע בהצעות ייעול. כאילו אפשר להניף את כף היד לסירוב, לא עוד, באתי על סיפוקי, כשבגבי חור שותת בגודל של לב. כאילו האנשים שמסוגלים לעכל את מיץ הנשמה שלי לא מגהקים מהזיוף. כאילו אפשר לחיות כך, גדושה וריקה, מבלי להשאיר סימן על העולם. והנה אני, מתגלה ריקה בשירותי הנכים. מי יחוס ויסמא את עיניי שרואות מדי? מי יציע חקירה פילוסופית שבסופה עדנה, אמיתית, ולא יריעת ניילון להחזיק את הנוזלים מלהתפרץ? מי יגיש את הריגוש שישמור אותי דרוכה, נלהבת לחיות כבת בריתם של אחרים?

מתוך הזעזוע היתמר הצורך למשוך את חיי מלפיתת יד המקרה.

עכשיו אני גרה לבדי. אמא אומרת לא לספר כי בחורה שגרה לבד זו פרצה קוראת לגנב, אבל אמא גם יודעת שחבל על הגנב שיענה לשירת הפרצה הזו. אני לא מרגישה חשופה מול העולם: הושיבו אותנו במקרה באותו השולחן ועכשיו אנחנו מחפשים נושא לשיחה, אבל רק עד סוף הלילה. המוזיקה לא רעה ואני לא מחפשת תאום-נפש. אם יאיים עליי בסכו"ם קהה, אצחק. אם יאיים ללכת, אזכיר לו להשאיר את המפית על הכסא. אני יודעת שמעצבן לקרוא על זה, על השלווה הפסאודו-סטואית הזו, שעוד לא חילצה מעצמה לחלוטין את הסבל ובכל זאת מטיפה על התגלות. אני יודעת שמעצבן לנסות ליישב את זה, את המתח בין הסטודנטית שמשווה את עצמה לכולם ללא הרף, לבין הסועדת שמשועממת מהשיחה. אבל יותר מעצבן להרגיש שרק אני מבינה את הצורך להסתגר בשירותים. להסיר את הבגדים ולהצליב נמשים וצלקות, לבדוק אם מתגלה מפת דרכים שמורה על המסלול הביתה. אם ישנו נס שמתגלה באהבה, הרי הוא זה: ניווט יחד אל בראשית. לפעמים הסבל מן הגלות מגלה את השביל מיד. לפעמים הסבל מוחק כל זכר לשפה משותפת קדומה. ברגע הזה בזמן, בבל שלי אבודה ואני שוכרת דירה.

כשהלילה מתאחר אני ממלאה אמבטיה ומשוחחת ברכות עם הדגים שסורקים את הקרקעית אחר מזון. זה יפה ככה, בלי העמדות פנים, בייחוד לא מול עצמי. ככל שאני מתבגרת הימים מתקצרים והמסע מתארך, אז אני מרשה לעצמי ליהנות מן ההפסקות הברוכות: טבילות עמוקות, השוואת נקודות ציון, תחנות מילוי מים. איש לא יכול להבטיח שאזכה להגיע הביתה, אבל אפשר לדאוג לכך שאחיה די זמן בכדי להתאכזב.

וכעת, ביקור בית:

 

מימס