מגיעים לךְ חיים טובים. לא סתם "חיים", כאלה בלי סמיכות, אלא ה-חיים. ה-חיים ה-טובים. מגיעים לך חיים של אהבה. איזו מילה זו, אה? בועות הסודה צפות למעלה. אוהב-אוהבת-אוהבים. לא סתם "אוהבים". ה-אוהבים.
זוכרת איך אהבנו? כאילו אהבה היתה סבילה. לא תמיד היה קל, בייחוד כשהגיע תורנו בביקורת הדרכונים. זה קצת מותח, עם התורים הנפרדים. כמו שער אל העולם שמעבר. בכל חזרה היתה אכזבה.
היתה לנו חושניות, זוכרת איך רצית אותי? איך חיכית להזדמנות הנכונה בחלק הכי שחור של הלילה כדי לטפס מעליי ולמסור את מסקנות היום? זוכרת איך השתגעת, איך אמרת שאני כל מה שאת רוצה, ומולדתך היתה כה חיוורת וקירחת בהשוואה לזכרות הכבדה שלי?
מגיעים לך חיים טובים, הזדמנות חדשה במקום חדש. זה הרי הכי את, עם עור-הסדין המבריק שלך שממתין להתגלות. עכשיו פתאום עולה בי בחילה. נדמה לי שמישהו אחר שיווה את עורך לסדין. איך יכולת להיות עם מישהו כזה, שביקש להתכסות בך, כשכל כך רצית לחמם אותי? בא לי להקיא. אל תתעלמי ממני. אל תנסי להסיט את הדיון. אנחנו כאן, עכשיו, משוחחים כמו שני מבוגרים. אם את לא רוצה לדבר אז דעי שלא יהיו עוד הזדמנויות. זו הפעם האחרונה. הנה פינצטה והנה הלב שלי, מרטי את הסיבים המזוינים שלך ממני.
מה מצאת בו, לעזאזל? הוא כבר עזב אותך כל כך הרבה פעמים. כמו רוח לבנה במסדרון, עם שני חורים במקום עיניים. הוא לא מכיר אותך בכלל. אני לא מכיר אותך כשאת ככה. כשאת כל כך שונאת אותנו. אני חלש ברגע הזה. את מתעללת בי. פעם מתקשרת בשמחה, ופעם עונה בקרירות, בעדינות, לא מסיימת משפטים. למה את עושה לנו את זה? את הרי יודעת שבסוף נהיה יחד, אחרי שהילדות יגדלו, אחרי שתחזרי מהמסע שיצאת אליו. דברים יראו אחרת בשבילנו בעוד שנתיים או שלוש. את יודעת בדיוק כמוני שלא יכול להיות יותר טוב מזה. אלה החיים הטובים. ה-חיים ה-טובים. בסמיכות.
מגיעים לך חיים טובים, יקרה שלי. אם הדרך מתעקלת בחזרה אליי, צאי מיד עם תיק קל, בני לך בית מקדש בלב ואל תשכחי מי אמר לך לשכוח מהכל.
וההוא, שיכתוב את הטקסט הזה? שיקריין את החיים שלך? שיתעד אותך במקום לחיות איתך? השאירי אותו מאחור במיוחד. אסור לך לסמוך על הסמיכות שלו. בעצם, בלי ה'. סמיכות, ושיָמוּת.
מימס