וילונות

"אתה שומע, נראה לי האורחת דין נדלקה עליי."
הוא מנמיך מעט את קולו.
"היא מה זה כוסית. כל הזמן מסתובבת עם מיני. אמרתי לה 'אני יעשה לה קטע, בבית המשפט כשהיא תגיד שמשכתי לה בשיערות, אני יגיד לה, מתי משכתי בשיערות? אני אי פעם משכתי בשיערות?' והיא נקרעה מצחוק. היא לא הבינה מאיפה הבאתי את זה.
"אני אומר לך, כשאני רווק אני יכול לדפוק כל יום."

חמש וחצי בבוקר במיון שוכבים. "מיון מהלכים","מיון שוכבים", כאילו מדובר במתקפת זומבים. מעבר לוילון שוכב גבר מקריח וכבד משקל שהתלונן על כאבים בחזה. הוא בעיצומו של הליך גירושין וכשהוא מדבר על מה שיקרה בבית המשפט הקול שלו נסדק והופך כמעט צווחני.
אני לא נהנית מהביקורת שהוא מעביר על העובדת הסוציאלית, על פקידת הסעד או על פרודתו, אבל אני ערה כבר 23 שעות והבחירה היא בין האזנה סמויה לקיתונות על משרד הרווחה או לנחירות רמות של קשיש בן תשעים ושמונה עם שטפי דם בקודקוד.

אנו מקבלים מיטה בשתיים לפנות בוקר. מ' צונח בעייפות על המזרן הקטן והאליפטי, ואני מחפשת תנוחה לתנומה על כסא פלסטיק כחול שאני גונבת מאחד החדרים. רגליי כחולות-אפורות לאחר שעות במיזוג האוויר הדומיננטי. אני מנסה להרכין את ראשי על המזרן שלפניי, כשבטני משתפלת בזווית חדה ורגליי סמוכות לרגלי הכיסא. השינה כמעט ואוחזת בי, אך רגליי לא מרוצות. אני נשענת אחורנית בכסאי, מרימה את כפות רגליי על המיטה ומתכסה בשמיכה הבלויה של בית החולים. אני רק מעמידה פני ישנה, כמו מנסה להכיר טובה על שהרשו לי ללוות את בן זוגי במהלך השעות בהן נותר בהשגחה. אני ממציאה קוד התנהגות, אולי מתוך עננת העייפות, ותוהה ביני לביני אם חצוף לבקש זריקה להרגעת ההרפס שעומד לזרוח על שפתיי. אני ממשיכה להתנצל גם אחרי עשר שעות באזור הדמדומים של המיון.
בארבע לפנות בוקר אני מצניעה את הנימוסין. מ' שוכב על הצד ואני מתגנבת מאחוריו, נצמדת אליו על המיטה הצרה ופורשת על שנינו את השמיכה. במשך שעה אני מצליחה לישון, כורכת את זרועי סביב מותניו כדי לא ליפול. האחות מעדכנת את הרופא התורן במצבו של כל אחד מהמטופלים, וכשהם פותחים את הוילון שלנו הם נוכחים בשנתנו האינטימית. אין בי די כוח לסדר את עצמי או ליישר את השמיכה או להתנצל על שניצלתי את מתקני המקום להנאתי.

בשעות הקטנות של הלילה, כשהאחות האחראית מרשה לעצמה כמה רגעים מול מסך המחשב, אני מטיילת בין מסדרונות המיון. חדרי ההלם והטראומה ריקים. אני יודעת את זה כי אני מרשה לעצמי להציץ פנימה במן אינסטינקט מאזוכיסטי. אני מעבירה את כרטיס האשראי שלי בכל מכונות השתייה ומגרדת בישבני, מקווה שמצלמות האבטחה יקלטו איזו תזוזה מעניינת בקומה הריקה.

כשאני חוזרת למקום משכני על כסא הפלסטיק הכחול, יללות קורעות לב עולות מבין הוילונות. קשה להשיג רופאים באמצע הלילה, ומי שהובאו על גבי אלונקות נאלצים להתבוסס בייסוריהם עד שעות הבוקר. אני מודה על נשימותיו העמוקות של מ'.

במרחק כמה וילונות מאיתנו שוכבת קשישה. אני שומעת את האחות מספרת לרופא בזמן הסבב שהיא סובלת מהזיות, בעלה בבית אבות סיעודי ולא ברור מתי יגיעו ילדיה. בחלוף כמה שעות טרופות, היא מבקשת מהאחיות לעזור לה לאתר את תעודת הזהות שלה, ובבד בבד מאשימה אותן בגניבתה. הן מנקות אותה מהשתן שהטילה בלילה, מפצירות בה להוריד את בגדיה בכדי שיוכלו להלביש אותה בחלוק נקי ומכסות אותה בשמיכה כדי שלא תתקרר. אחר כך היא מתחילה לצעוק, "מה זה פה? אמרו לי שגונבים פה. תהיה חקירת משטרה. חכו שהבן שלי יבוא. איפה השוטרים? הן נגעו לי בתיק."
היא צועקת במשך שעה. אחר כך היא פונה לכל מי שחולף על פני מיטתה, בין אם איש צוות או מלווה מותש. כולם מתעלמים, עסוקים בצערם, אך יש לה לפחות מאזינה אחת.

כשתאורת הפלורסנט מאירה את המיון, המנקה פותחת את הוילונות משני הצדדים וחושפת את המאורה שלנו לכל. לראשונה אני נוכחת בדיוק כמה אנו קרובים לשכנינו. הוילון הצהוב, הדקיק, מסואב בחיידקים ממטופלים קודמים, הופך באחת לחזית האחרונה שלנו.

השקט היחסי של הלילה מתחלף בהמולת הבוקר. האחיות מתחלפות ונדמה לי שאור היום הופך אותן לעצבניות במיוחד. כולם צריכים וילון, להינתק במרחב.

מימס