שנים לא כתבתי מישהי שכותבת כמוך. למה את מסתירה את המילים שלך בתמונות עירום? למה את חייבת להסתמך על יופי בשביל להחביא כאב?
את, שכותבת יפה כל-כך, אבל מפחדת גם על המילים, שלא יהיו לבד, ומיד מצרפת להן איזו תמונה אירוטית, שיהיה להן יחד.
זה כמו התמכרות. יודעת שבסוף תצטרכי להתמודד עם זה.
קפה יעבוד. רק תרחיקי ממני את סכין החמאה.
דעי לך, נערת שער קיומית, שהבדידות היא העוגן. היא לא תחלוף, והגלות לא תיהפך לבית, ואין חלקה לנוח בה לאורך זמן. ולהשליך את כל אלו על איש, או על תחום או מקום… לא יעבוד. זה לא שאין מקום לקוות, אבל תקוות צריך לדעת לכוון, אחרת יצרמו. וגם הרוח, היא מלטפת את הסלע וממשיכה. היא לא מתמסרת לסלע ולא לדבר אחר.
זה המחיר של התחום. ידעת מראש – לא בחרת להיות חקלאית. שאלת ההתאמה שלך, הצורך, הטעם – הן המחיר של התחום, והן חלק ממנו. הן והיופי שבהארה, שני צדדים באותו המטבע.
ובכל זאת – לא התחום אשם. אנחנו אשמים. גם אם נבחר לנו חווה ונגרוף את חיינו, מתוך היבלות בידיים יופיעו אותם ראשי פרקים, ואותה בחילה ואותה הארה. מה שאי אפשר לשנות, בטח יש דבר מה אחר שכדאי לעשות איתו. קודם כל, לנגן על תקוות מכוונות.
זה ה"הייתי שם" שלי, אבל מעולם לא הייתי בצד השני: לא הייתי החומר הדביק שמחבר בין בחילה להארה. אתמול בערב ראיתי עלייך כל דקה, וידעתי: עכשיו אני החומר. כולנו. זה היה רגע חשוב: הוארו באור אחר החומרים שהאשמתי עד עכשיו, ושתליתי בהם תקוות.
חולם שאומר לך שהלכתי הלילה בסוף. ממש מרגיש, כמעט משקר – מספר לך שהלכתי לישון. לא הלילה. תגידי לי שישנת לבד, לילה אחד?
היה פרגמנט אחד על הספסל, כשבין כמה הערות ציניות נראית רגישה פתאום. וכשאמרת "הנה עוד ספסל". וכששלחת שיר של שימבורסקה, שכולו נעימות ותקווה. ואהבתי במיוחד את הרגע הזה שלמשך יום אחד נותרת בלי מלים; כי רומנטיקה נדושה מדי בכדי להיכתב, והחלטת שחבל לטפטף עליה ארס.
אני מוכן לאהוב אותך, כשתרצי.
מימס
לא יודעת אם זה דיאלוג פנימי או חיצוני או מה בעצם ההבדל בין השניים, רק יודעת שחלק מהמילים היו יפות, אבל הרגישו לי מנוכרות, עד החלק שעסק ברומנטיקה ונעימות וארס ואלם ותקווה, שם ואחרי מה שבא אחריו נשברתי לרסיסים לרגע.
תודה
תיאור מוצלח להפליא של השתלשלות האירועים בחיי, אותם ניסיתי לרכז בפוסט הזה.