הוטל עליי לשאת טליה צעירה מהמכלאה הכללית למכלאת הטלאים, שם יגזר דינה והיא תישלח לשחיטה.
הרמתי את הטליה הקטנה ואימצתי אותה אל חזי. היא היתה רכה, חמימה ובוטחת. פניי נשטפו דמעות בבכי כה אומלל ורווי צער שכמותו לא ידעתי. כל צעד שקרב אותי אל מכלאת הטלאים היה כבד ומייסר.
בצידי הדרך עמדו אנשים רבים, וגם השד, ואף אחד לא עצר בעדי. הצופים תמהו לפשר מצוקתי, מבולבלים, פאסיבים, נעדרים. עבורם, היתה ההקרבה עניין של מה בכך. עניין פעוט של התרת הבהמה. עבורי, היתה זו ויה דולורוזה, כשאני הצלב.
דמעותיי נספגו בכסות הצמר הדקיק וגופה השליו של הטליה נצמד עוד ועוד לגופי הנרעד. הייתי חסרת אונים ובלתי ניתנת לניחום, מוכנה למסור נפשי לו יכולתי להבטיח בכך את שלמותה.
בתום דקות ארוכות ירדתי על ברכיי בפתח המכלאה. במאמץ בלתי נדלה שיחררתי את הטליה הצחה מזרועותיי המערסלות והנחתי לה לצעוד אל גורלה.