א' אומרת
המטפלת העיוורת הציעה, "נסי יוגה, זה יהיה טוב לצוואר" ונכנסה לתנוחת כלב על רצפתו המלוכלכת של המקלט שהיה לה לחדר טיפולים.
בחלוף שבועיים, כשצווארי חדל לכאוב, אחזתי בכפות ידיה המחוספסות וקירבתי אותן לשפתיי. היא הובכה ועטפה אותי בחיבוק נרגש במשך דקות ארוכות. הוקל לה.
היום, בחלוף חודשיים של התנסות, הייתי רוצה לנשק שוב את כפות ידיה כדי לומר, אין צירופי מקרים.
ר' אומר
אני מטופפת סביבו והוא מטופף סביבי ולבסוף אנו נחים בקצוות מנוגדים של קו הטלפון. הוא מתחיל, רציתי להתקשר אלייך כמה פעמים ולהיפגש, אבל החיים שלך – בפייסבוק – נראים כל כך מושלמים. אני שומעת, "אין מקום בשבילי" ונתעצבת. הוא ממשיך ומודה שקריאה בבלוג שלי הפכה בלתי נסבלת ומכאיבה, ואני שומעת "רדודה".
"קשה להיות את" הוא קובע מבלי לשפוט, מבלי לנטור, מבלי להציג את שברי ליבו ולבקש את אהבתי. נוח במקום הזה, המפוחם.
אחר כך הוא מדבר אודות אפרוריות החיים ונזכר שהייתי רק בת תשע עשרה כשהכרנו. אני נשענת על מילותיו כמו על ספת הפסיכולוג, מתרככת לתוכן ומאפשרת לעצמי להיבלע, רוקדת את הריקוד המוזר של התודעה.
מ' אומר
אני נעמדת ערומה בפתח הסלון, גלים רכים ממסגרים את פניי שניכרים בהן סימני שינה. מ' יושב על הספה, משתהה רגע וקובע, "הגוף שלך יצא מתוך ציור."
אני מסתובבת ומחייכת, וברגע הבא נחמצת. אמנות גנוזה.
נ' אומרת
נ' נאנחת בחמלה. אני חשה בחיוך החולמני המתפשט על פניה ויודעת שלו היינו יושבות זו מול זו, אהבתה השלמה ודאי היתה מרטיבה את עיניי.
קולה מתחדש ברכות מן העבר השני, "אף גבר לא רוצה רק סקס איתך."
וכל המינים הנכחדים אומרים
אפשר למות מבדידות.
מימס