ידי נחה מיד בשקע בין שני חלקי החזה, כמו ידעה לנווט לשם ללא עזרתי, ללא שאלה וללא הסכמת המשתתפים. היא לופתת את הכתף בהכרזה שלווה, "זה שלי", כמו כך היה מעולם וכך יהיה תמיד. אני מעבירה אצבע בשיערי, לרפות תלתל להוט. חיוך חושף שיניים מחפה על מילים צחיחות. עיני מבחינות מיד במבט שסוקר את זרועי הימנית, המקועקעת, הממגנטת. קסם שעובד תמיד.
אחר כך אני ריקה. אני זקוקה לתשומת הלב וזו מותירה את לבי סתום. אני זקוקה לאהבתם של הכל, למען יחרישו גילויי החיבה את צליל פגיעת האבן בקרקעית הבאר היבשה. כמו גזע עץ מכורסם במחילות, עודני יפה למתבונן, אך הפיקוס האדיר שבתוכי חש כמי שצומצם לכדי שיח בר. ילדה שמניחה את ידה בשקע בין שני חלקי החזה, כמטפסת על אביה בשעת משחק.
אחר כך אני בת עשרים ושש, מתנצלת ומודעת. לא היה שם אב וגם לא משחק, רק הרבה מאוד חורים וחילופי דברים.
מימס