זהו העצב שלא יודע לנדוד, לעזוב, לארוז פקלאותיו ולהתחיל מחדש במקום אחר. זהו העצב שארוג לתוך קו הריסים העליון, מסוכך על האופק ומלכלך מעט את הנוף. כשרוצים לנחם את הבלתי ניתנים לניחום, אומרים שזה עצב של אינטליגנציה. עצב נאמן. עצב דביק כמו שרף.
כמו עמוד שדרה עקום, הוא תומך בגוף לו הוצמד, אך לא בלי מנה הגונה של כאב.
*
כשענני האבק שוקעים ומתקבעים כבוץ טרי על הקרקע, אפשר לראות בבהירות אל קצהו המרוחק של השדה, שם עומד יריב חזק בעל תושיה. אפשר להניח לנשק לשקוע באדמה הלחה, להניח לסיבות שהובילו לקרב, להניח לאגו הפצוע להתאושש בין ידיים מוכרות. לשוחח על מזג האוויר שהשתנה פתאום, כי הנשק כבד, ונעים הרבה יותר לצעוד תחת מטריה בשניים.
מנחם ומוזר להכיר מחדש. להתבונן ולהתמודד עם החורים שפערת ביריבך, להציג את פצעייך כעדות לסבלך שלך. לחבוש פתחי כניסה ויציאה, לחייך במתיקות, לזכור את ימיה המרירים של הלחימה. לבקש מחילה, ליפול על כתפו, לגונן על הלב, לקבל את ההתנצלות. לפנות את השדה למתמודדים הבאים, להאזין לקולות התותחים ממרחק בטוח. להודות לאל הטוב. לצעוד במשעול. להתרגש.
כמו מעשה אהבים עם מאהב מוכשר מן העבר. הזדמנות שנייה לשנאה שרק אהבה יכולה לה.
*
השבוע למדתי לדרוש את חזקתי על עצמי.
מימס