בריאה
נלחצתי בין עצמות האגן של אמי מוקדם מן הצפוי. איש לא היה מוכן לכך והמבוכה היתה רבה. במשך שבועיים הכינו את חדרי, הרכיבו את מיטתי וסיידו את קירות חדרי, או לפחות זה הרושם שניתן לי. בינתיים שיכנו אותי באינקובטור חמישה כוכבים ואמי ביקרה אותי מדי יום, ממלמלת התנצלויות, מבטיחה שתכף אוכל להכיר את ביתי. הבגדים שניתנו לי היו גדולים מדי ולא החמיאו לגזרתי השדופה, אך הכל היללוני והגישו את אצבעותיהם לאחיזה, בוטחים בי מן הרגע הראשון.
אולי, לו הייתי מבשילה בתוכה במשך כמה שבועות נוספים, מחליפה עור ורדרד וחיוור בעור מבריק וחי, הייתי מגיחה מוכנה מן הרחם. מוכנה כמו אטריות בכוס פלסטיק, רק להוסיף מים ולערבב.
נדודים
בשבועיים האחרונים ראשי נמלא מחשבות ניהיליסטיות, ללא התחלה או סוף. כמו בהילחצי נגד דפנות נרתיקה של אמי, מותירה את המאורה הסודית מאחוריי, הפוכה על גבי כמו מקק, בדרכי אל הלא-נודע.
אני חושבת, איך יודעים כולם איזה טעם יש לאדמה רטובה, ואיזה יש לדם הממלא את חלל הפה? למה אנחנו מתעקשים לחיות מחדש את העבר שלנו, בחזיונות באמצע היום או בבטחת אפלולית הלילה? איזו תועלת יש בהיווכחות מחדש באנשים שהעניקו לנו את ליבם? באנשים שעינו אותנו, או שראו אותנו כמות שהיינו? איזו תועלת יש ברדיפה? איזו תועלת נמצאת בשחרור, ואיזו בשביה?
אינטימיות
מה שאני מנסה לומר זה שאני עדיין מחפשת חוויות אנושיות צורבות. גירוד אובססיבי של העור. מגע ראשון של כפות ידיים. מצמוץ מלא כוונות. כאב ראש חד ומפלח. היתממות שוברת לב. נטישה.
אני מוצאת בזיקים של רוך במפגש ארעי של עיניים, במשפט סמלי שכמו נתפר עבור שתי נשמות. בסקס עם מ' באמצע היום, כשאני גומרת תחת השפתיים שלו ואור שמש מתפרץ כמו דמעות בעיניי. כשמישהו מבחין בטוב הלב שלי, ולא נבהל מהמהירות בה אני מציעה אינטימיות. כשאני לא נבהלת מכמה אני זקוקה למרחב חיובי. כשאני מתעוררת ומתרגשת לגבי האפשרות לחיות עוד יום. כשהציפורניים שלי שוקעות בקווים המסותתים על כף ידי. כשאני מתאהבת בספר. כשמילים הופכות לתשוקה.
פחד
אני לא מכירה נערה אחת שלא היתה שמחה להיקרא "מוזה", מתמוגגת בהביטה ביצירה לה תרמה. למוזה היכולת לקיים, לעורר, להזיז ולהבעיר נפש אחרת. לעתים זו אהבה מסורה ומטמטמת, ולעתים שותפות מגומגמת אך אפקטיבית. הפסימית בתוכי תטען שברוב המקרים המוזה והאמן כלל אינם נפגשים, ויסוריהם המשותפים הם שמחוללים רוח סערה. האופטימית בתוכי תהנהן בהסכמה.
כמיהה פופולארית זו מכילה בתוכה כל כך הרבה ביטול עצמי, או שמא, התבצרות בבטוח ובמוכר. לא בכדי היו המוזות נשים, שהרי המוזה לעולם אינה זוכה להכרה המגיעה לה. האמן קוצר את פירות עבודתה בעוד היא חומקת אל אחורי הקלעים, שבעה בהשלמה, רטובה במיציו של האמן.
ניתנו לי הרבה מאוד שמות בשנים האחרונות. רובם ככולם היו מוצדקים – בייחוד הנבזיים שבהם – אך רק מה"מוזה" אני נזהרת, שהרי המוזה הזו רוצה ליצור בעצמה.
מימס
אחד הפוסטים הטובים שלך שקראתי, אני חושבת אי פעם.