1. חלמתי שמ' בהיריון והוא חושף זאת בפניי בשבוע ה-23, המועד האחרון לביצוע הפלה יזומה. הוא מסתיר את דבר ההיריון ממני עד לנקודת הזמן הזו בה יש לקבל החלטות בזריזות או להתכונן לשינוי חיים דרמטי.
הזדעזעתי ממנו. הזדעזעתי מהאכזריות שלו כשבחר להסתיר את הפרט הזה ממני ולהציב אותי למול עובדה מוגמרת כשגבי לחוץ נגד קיר. הזדעזעתי על הזמן המועט, הלא-רלוונטי, שהשאיר לי כחסד סמלי ולעגני. זעמתי על ששלל ממני את הבחירה כשקיבל החלטה כזו עבור שנינו, כשמתח שלשלאות כבדות ונצחיות ביני לבין עובר בו לא חפצתי, שהתנכרתי לרעיון שלו, שלא העליתי על דעתי שיהרוס את נעוריי ויכתיב את משך חיי הבוגרים.
בקומי מהחלום נוכחתי אולי בבעתה שחשים גברים כלפי כוחן של נשים להתעבר וללדת בניגוד לרצונם. הקלות היחסית בה הן יכולות לקשור את גורלן בגורלו של גבר מבלי להיוועץ בו כלל ודאי מטריפה עליהם את דעתם. אולי זו ורק זו הסיבה לדיכויין של נשים לאורך הדורות: פראנויה גברית, אנושית, של היעדר שליטה.
2. לו כל אנס היה נתבע גם בתביעת אבהות, אולי היו חדלים מעשי האונס.
3. כשאני שואלת את רופא המשפחה שלי מה שלומו, הוא מחייך בהכרת טובה ועונה, "את היחידה ששואלת אותי מה שלומי."
הוא מדבר בטון סמכותי ורך, אבהי כמעט, כאילו גלי ים מכים בענבלו. הוא אף פעם לא זוכר במה אני עובדת, מעיר שאני רזה מדי וגם חושב שאני היסטרית. הוא לא אומר זאת מפורשות כי זה לא מקצועי, אבל אני מבחינה במחשבה הזו כשהיא חולפת על פני קרניותיו כמו שלט מוטס בשמיים. כשהוא לא בטוח כיצד לענות לי הוא מנמיך מעט את קולו, מזכיר שאני סובלת מחרדה וצריכה ללמוד איך להכיל אותה מבלי שתזלוג אל בן הזוג שלי. חרדה, אפוא, היא התשובה לכל מחלה שלא ניתן לאבחן.
אחר כך הוא חוזר בו מעט, אומר שזה טוב שאני כל כך מודעת ונבדקת תדיר. הוא אפילו משלים עם בקשותיי לבדיקות דם נוספות. אני שואלת, "ארון הספרים הזה חדש?" והוא מחייך באושר וקובע שאני חדת אבחנה. מיד שולף ממדפיו ספרים סלאביים גדולים ומאויירים, ואנו מדפדפים בהם מעל למיטת האבחון.
4. "הו, איזה ערב מעניין יש לי! כל הפציינטיות הכי טובות שלי הגיעו."
אני מחייכת וסוגרת אחרי את הדלת, מתלבטת לרגע אם לנעול אותה אך מחליטה נגד הפעולה.
"מה שלומך? מה חדש?"
"הגלולות שלי, כנראה. אני צריכה להחליף אותן."
"תגידי, את לא הולכת להתחתן בקרוב?"
השאלה הזו מפתיעה אותי, אבל רופא הנשים שלי מחייך למראה מבטי היוקד. נעליו המצוחצחות מבצבצות מתחת לשולחן. הוא שליו.
כשאני קמה מכסא הבדיקה אני שואלת: "מה עם התקן?"
"לא כל כך מקובל לשים התקן בנשים צעירות שעוד לא ילדו. התקן זה מוצא אחרון."
הוא רושם לי גלולות חדשות, חזקות יותר, שלא שמעתי עליהן קודם. אני שואלת על פקקת ורידים, ויטמין B12, עלייה במשקל, מצבי רוח. הוא מבטיח שהסיכונים הכרוכים בנטילת הגלולות הללו דומים לסיכונים הכרוכים בנטילת אחרות ושולח אותי לדרכי, מפציר בי לשוב בעוד שלושה חודשים לחדש את המרשם.
אני יוצאת בחזרה אל הערב בתחושה מרה של אכזבה. אולי לא השכלתי להעביר את הרצון שלי. אולי לא השכיל להציע אלטרנטיבות. ירכיי שורפות באוויר הקר. אני מושכת באפי וחיוכי נעלם בקו דקיק בפניי.
5. בבית המרקחת הרוקחת מברכת אותי בחמימות. "מה שלומך?" היא שואלת בלבביות, ואני נושמת נשימה עמוקה ונאנחת, "לא משהו."
"רואים. מה קרה?"
"רציתי להפסיק עם גלולות אבל הגניקולוג פשוט העביר אותי לגלולות אחרות. אני מרגישה כאילו אני דוחפת לעצמי עוד רעל."
"טוב, תראי, האריזה קצת מפחידה, אבל זה בטח כלום. את לא רוצה כבר לעשות ילדים?"
אני לא ערוכה לשאלות הללו בטווח זמן כה קצר. אני רוצה לא לעשות ילדים מבלי שזה יגבה מחיר מהבריאות הפיזית והנפשית שלי.
6. בדרכי הביתה אני חושבת שאולי אתקל בחזירת בר והיא תביט אל תוך עיניי ותזהה בהן איזו שותפות-גורל נשית. היא תיתן לי לחבק את החזרזירים שלה ואני אוכל לבכות לתוך הפרווה הגסה והמפוספסת שלהם.
אני מרגישה חסרת אונים במיוחד כשנוחתת עליי ההכרה כי מצב הרוח הרע הזה הוא תולדה של גלולות למניעת היריון. מצב רוח כימי, מכוון, מסך עשן למאותגרות-רירית.
בפתח דלתי עיניי מתחילות להצטעף.
7. דארת' ויידר אומר שאני מנסה לרצות את התוקפים שלי בכדי שיזדרזו להשלים את תקיפתם ויניחו לי לנפשי. אני מרגישה כמו אבן גיר זעירה הנמסה במגע, וכועסת – כל כך כועסת – על מנגנון ההתמודדות התבוסתני, שכמו אומר שדמי מותר.
בימים הבאים עולים בי זכרונות מכל הפעמים בהן התרציתי והתנצלתי ופעלתי בניגוד לכל חושיי בכדי לזרז את האינטראקציה עם גברים שתקפו אותי במיני צורות וסיטואציות: הפעמים בהן נתתי להם את מספר הטלפון שלי כדי שאוכל להמשיך בדרכי, הפעמים בהן הסכמתי להיפגש פעם אחת כדי שלא אצטרך להתעמת עם דחייתם, הפעמים בהן הגבתי בסבר פנים יפות לגברים שעקבו אחריי, כיתרו אותי והציעו לי הצעות מגונות, בתנאי שיקבלו צחוק קל ומובך ויחדלו משכנועיהם.
רציתי למות באותו הרגע תחת העץ הגדול עם דארת'. רציתי למות אבל אז הוא אמר, "את לא אשמה". כעבור שעה חייך במתיקות דרך עיניו הכהות ונאנח, "כל כך טוב לדבר איתך שוב, לדבר עם בן אדם."
מימס
אני שותפה לגורלך, וגם אני מחפשת חזירי בר ברחובות ליבי כדי להתנחם ולהימלט אל פרוותם הצפופה.
את לב.
את כותבת נפלא, אני קוראת אצלך מגיל 16 (אני בגילך עכשיו) אבל לא בגלל זה החלטתי להגיב.
אני הייתי שותפה לתחושותייך לגבי גלולות והחלטתי שאני לא מוכנה לתת את גופי לדבר האיום הזה יותר…שמעתי על מכשיר בשם ליידיקומפ, ועם כל הסקפטיות והחשש החלטתי להשקיע בו. כבעבור שנתיים אני יכולה לומר שזו הייתה השקעה נהדרת ומאז כמה חברות שלי רכשו את המכשיר והן נהנות ממנו מאוד. (רמז – זהו מחשב קטן שמודד חום גוף כל בוקר ומדייק מאוד! משמע – לא נכנסתי להריון בשנתיים שיש לי אותו)
ממליצה מאוד לגגל "ליידיקומפ". כשמגלים שיש אלטרנטיבה (בכלל, להרבה דברים בחיים שלא מתאימים לנו) העולם יפה יותר(:
מימס, ריגשת אותי בפוסט הזה מאוד בתיאורייך את הפיתולים הפנימיים שלנו כנשים, את הקווים הדקים והעדינים ביותר של השלשלאות המרסנות ביותר שקיימות, הבלתי-נראות האלו; העירנות המתמדת והחשד בכל סיטואציה, האפשרות שניתנת לכל אדם באשר הוא לגופנו, הכמעט בורות שרווחת כל כך לגבי הגוף שלנו, הגברים שנמצאים בכל עמדה סמכותית ובידם כמעט בלעדית הכוח לעזור לנו, או לספק שיפוט של מצבנו. ממש הרגשתי את האוויר הקר על היריכיים ואת הדמעות בגרון שלי עצמי…
תודה לך, ואני מקווה שגברים שיקראו אולי ירגישו את הצינה עולה מהמילים וירגישו איך זה להיות אישה על כדור הארץ.
מקווה שתמשיכי לכתוב עוד הרבה פוסטים כאלה, ובו זמנית מקווה שלא יהיה צורך לכתוב עוד כאלו בקרוב.
קללת הכותב. תודה ליסבת.
כנפגעת גלולות בעצמי (שימוש בגלולות שלא התאימו לי היווה טריגר להתפרצות מחלת כאב עצבית כרונית שהטרגדיה הכי גדולה בה היא שלא מתים ממנה, רק כואבים וסובלים עד קץ הזמן), אני מברכת על הפוסט הזה. לא רק בגלל שהוא עוסק בין היתר בנזקי הגלולות, אלא נותן דוגמא טובה של אישה שהשתחררה משטיפת המוח והחליטה לקחת אחריות על פוריותה באופן שלא יסכן את חייה.
פגשתי אין ספור בחורות שבטוחות שבלי גלולות הן יכנסו להריון מכל אפצ'י. שלא מתעקשות על התקן כי שמעו את המנטרה " זה רק לנשים שילדו". כן, בישראל זה רק לנשים שילדו. בכל שאר העולם- כל אחת יכולה לקבל התקן אם זה רצונה.
אך בל נשכח את החסרונות של ההתקן- דימומים כבדים מאוד, כאבים (לא רק בזמן מחזור), יש להחליפו אחת לכמה שנים והוצאתו והכנסתו כואבים מאוד, אם בן זוגך "מצוייד" הרבה מעבר לסטנדרט- יש סכנה שיחוש את ההתקן בעת קיום יחסים (עדות ממקור ראשון: זה דוקר). יש עוד הרבה חסרונות להתקן שבאופן אישי בעיני עולים על יתרונותיו.
אישית אני בעד השילוב המעט מבאס ומסורבל אך הבלתי מזיק של קונדומים וחישוב ימים בטוחים (יש כל מיני עזרים לחישוב, למשל "ליידיקומפ". אבל תכלס מרגע שמתרגלים ומבינים את הגוף, וזה לוקח בערך שנה, העזרים הללו מיותרים). השיטה הזו עובדת עבורי כבר שנים, טפו טפו, ללא אף הריון לא רצוי. נכון שזה קצת מעצבן ולא ספונטני, אבל לפחות מעמיד אותך בסכנת חיים (כמו גלולות), זול ולא מתעסק לך עם ההורמונים.
זו לא המלצה או הטפה, אלא יותר עוד אופציה לשקול לפני שמתחייבת להתקן.
אלוהים אדירים, טעות קריטית בפסקה הלפני אחרונה עקב השמטת מילה אחת: זה פתרון מסורבל אך לא מעמיד אותך בסכנת חיים, בניגוד לגלולות.