שיערי מתארך. סרט מדידה לזמן שעובר. הגוף מתעד את הימים שעברו בלעדיך, חוויות שנרכשו הרחק מחיקך. כל קווצה היא סימון על ציר הזמן. העיניים שוכחות אך השיער זוכר.
נגדענו סביב תנוכי האוזניים שלי, בתנועת מספריים חדה. ביקשתי למסור נפשי כשהקצוות נשקו לצווארי, נשיקה של חבל תלייה. עכשיו שיערי מנגן על עצמות הבריח, קורא לך לשוב הביתה, מהר, לפני שיכה בצלעותי.
*
כמה שערות לבנות הופיעו בשיערי. הן ניבטות אליי כחתולי לילה מן הסבך, חשדניות, חמורות סבר. הרווחתי אותן ביושר, כל אחת ואחת מהן. איבדתי די שעות שינה בשנה האחרונה. קרעתי את פרקי ידי בטיפוס על עצים גבוהים. כעת, כשהן נושאות חן בעיני, אני מתפתה לדמיין את עצמי כסופת שיער. פנים צעירות ממוסגרות בענני גשם. כל שיערה מכריזה, מזהירה: נכנס אתה אל ממלכתה של אישה חיה.
*
אם תיתן גרזן בבשרי, תגלה טבעות גזע עץ.
*
לו רק הייתי כמהה לאהבה באותה עזות בה אני נמנעת מכאב.
*
הכאב מכיר את כל הסמטאות שמובילות לביתי. הוא שינן את פתחי החירום. הוא מאחר לאוטובוס כשאני מאחרת. לא נרדם כששנתי נודדת. הוא לא מתכוון להרע לי, הוא פשוט בודד מאוד בלעדי, אז הוא מתפיח כריות ומציע מגבת, משחרר אותי מהרצועה בחלומות. לפעמים הוא אומר שאין לנו עתיד, אבל תמיד נבהל וחוזר בו. הכאב, הוא מקנא לי, "אם לא אני, אז אף אחד."
*
לפעמים אני חושבת שכל הגברים נטולי מעצורים כשמישהי מביעה בהם עניין. בין אם הם מתענים בעומקי עיניה ובין אם הם רק מנסים לנטרל את בדידותם, הם אינם יכולים לסרב, לא מסוגלים לעמוד בפני הבעת עניין, רבה כמעטה. ומצפני הלב? הם כבר יתיישרו בהתאם לשדות המגנטיים במכנסיים.
ואני – עם הלב שלא ישן והמחושים הארוכים והחרדה שדרה קבע בבטני – אני מותשת ומרירה לחלוק שקית שוקו עם פוחלץ של תנינה.
*
את יכולה לחלום על אולמות הרצאה מוחשכים, אך אם חושך את מבקשת, פשקי מעט את שפתיך.
מימס
