לכתוב עשרים ושש.
בזמנים אחרים הייתי יכולה לספר לעצמי שכך ודאי מרגישה ההתאוששות אחרי דריסתם של גלגלי החיים, אך המחשבה שאדע להבחין בין דריסה ובין איחוי מסגירה את חוסר הניסיון שלי. אודה שכך דמיינתי אותה, את היונה המבשרת שלא פתרתי את הקארמה בגלגול הזה, אך הנחתי כי המייתה של זו תישמע אי שם בעתיד כשאהיה מבוססת יותר, בשלה יותר לדיאלוג עם הלא-נודע. ההנחה הזו, שבעתיד יהיה קל יותר להתרסק, גם היא הנחה ילדותית.
לא חשבתי שאפתח את שנתי העשרים ושבע במקום הזה, בקן הזה, תלויה בתמיכת הוריי, כשאיבריי מכוסים סימני נשיכה. לא חשבתי שאאלץ לקוד בפני האגו, להתנצל בפני הלב, לפייס את נשיותי ולהשכיב את העיניים לישון בעריסה של סיוטים. לא חשבתי שאאלץ לבחור בין שמשות, שיש שמשות, שהשביל מתפצל והדרך נגלית ומַגְלָה. לא חשבתי שאמצא בתוכי מדורת אהבה רוקדת ולא חשבתי שזו תעשן סימני מצוקה, מיתמרים אל השמיים.
אולי לכתוב עשרים ושש זה לכתוב שאני לא יודעת, ששום דבר לא הלך כמתוכנן וכעת הכל יכול לקרות ("ובעיקר כלום", אם לצטט את וולבק).
בכל זאת, יש כמה דברים שאני יודעת.
בשנה האחרונה כתבתי את הטקסטים הכי יפים. שליתי אותם מתוכי כמו בצלילה למעמקים ואיבדתי אצבעות בכמה מהם. רובם לא פורסמו, ואולי יש בכך בכדי לרמז כמה הם יקרים.
אולי יש בי גיבורה, אך היא העדיפה ללקק את פצעיה ולצפות בסדר הטבעי של הדברים מכהה את השמש. אני מאמינה שהיא עוד תחשוף את עצמה, את פגיעותה ואת כוחותיה הצעירים.
ובעוד שאיני רוצה להיות אם, יש בי אמהוּת, נביעת אמהוּת, שמוכנה להסתכן ולהתמסר ולהציף את החללים הריקים. יש בי חיים ומידה הגונה של מוות, אך הכמיהה – להיות חלק ממשפחה – גדולה יותר מהחידלון ששוכן בין כתלי.
לפרקים, הפיתוי פינה את מקומו לרדיפת אמת. לפרקים, דהר לצידה. אפשר לומר שבהיעדר ברירה אחרת, כשגילו כי הם לבדם במישור, ניסו חלקיי להתיידד זה עם זה, ללמוד מחדש את אשר שכחו.
השנה למדתי שאיש אינו חייב לי דבר, ותחושות של Entitlement מולידות רק ייסורים. בשבועות האחרונים במיוחד, הציפייה להתעורר לעולם בו הרצונות שלי מסופקים יש מאין, שוחקת ומחזירה אותי אחורנית בזמן. אתם מבינים, הרשיתי לעצמי לאהוב. כשהאהבה לא הספיקה, נאלצתי לאהוב את עצמי. וזה לא פשוט. וזה מרגיש כמו מעשה רמייה. כמו שם פועל חלול, "לאהוב". רציתי שהאהבה תצעד לפני המחנה ולא תשיב לי מבט במראה, חנוקה מדמעות ומערגה.
בתוך כך, חבריי הבחינו בסימני העשן ואיפשרו לי לצנוח אל חיקם מתקרת החדר. לפעמים סינוורו אותי עם דברי תוכחה ולפעמים הגישו לפניי כוס קפה קר וטוסט, אך בכל המקרים היו שם, נוכחים, מוכנים להציע מיטה או מילה למורדת הנצחית.
אני יודעת שהתוצאות עוד לפניי, אני עוד לא משלמת את המחיר על בקיעתי את הביצה. אני חוששת, נעה בזהירות, כורה מתוכי עוד ועוד שאלות, מערסלת את אי הודאות ולוקחת אותה איתי. אם היה זמן לחדול מלהתבונן בעצמי בציניות, זה הרגע, כי ציניות הביאה אותי לנהוג באנוכיות, בדורסנות ולהמליח נחלות של אלונים מפוארים.
היו וישנן דמעות רבות, אך רק מקצתן עצובות. רובן נופלות כדי לסמן היכן כבר דרכתי, מזכירות לא ללכת במעגלים.
יהיה טיפשי להיות אופטימית, אך אינני פסימית מטבעי. אולי לעת עתה אני "לא-פטימית": נכונה להרגיש את מה שעליי להרגיש, לא טובלת את הלחם בצער, נזהרת בהצהרות.
אחת, וילמה, בת עשרים ושש. זה מספיק. זה מספיק.
מימס
