ברחתי מיקנעם
[נזדקקתי לכמה בריחות כאלה],
ברחתי מתל-אביב ומפריז
[אבל עוד על כך בפעם אחרת],
ברחתי מההוא שחשב להתחתן,
ברחתי מהאקדמיה ומהבטחותיה,
ברחתי מהפסיכותרפיה
כשעקרבים מנשכים בקרסוליי,
ברחתי "מ" כשהיה "אל",
ברחתי מאחריות
ומאלוהים,
ונשארתי עם עצמי, מכותרת.
Seriously though, life isn't happening
הייתי עכבישה בגלגול קודם.
– נשארת עכבישה. בייחוד החלק בו את טורפת את הזכרים אחרי שהם מרביעים אותך.
כשתצא מהחדר ודאי תגיד שלא רצית לשוחח כל כך הרבה ואני אסרב שתנגב עליי את פליטת הזרע הזו, או את הדמעות האלה, או את השלשול העצבני הזה. עלמות מתחבאות במזוודות שלך, ואתה פורק ופורק ופורק.
תן לי להציץ בארגז החול שלך.
מה זאת אומרת, אתה לא זוכר איפה שמת אותו?
הייתי מאמינה לך אם היית אומר שכבר אין ארגז, שבנו עליו בניין, שכּרו תחתיו חניון, שחתולים טימאו אותו בגללים, שהוא סיכן את בריאות הציבור, אבל אל תגיד לי שאתה לא זוכר איפה שמת אותו כשהנשיקות שלך מלאות חול.
אפשר לבכות אותך לגובה, לרוחב ולעומק. בכל כיוון, הדמעות שלי יפגשו, יתלכדו זו בזו כמינאדות רוקדות, יציפו את החלל. בכסות ליל, יתגנבו תחת דלת הכניסה, יטפסו לגובה המיטה, יפגשו אותך בשנתך, ירטיבו את החלומות.
המליחות על שפתיך תצרוב בתחושה מוכרת. עיניך יפגשו את עריַת דמעותיי. הקירות יסגרו על האוויר וליבך יצלול כמטיל עופרת. או אז תבקש להשיא תחינה על הגלים: אנא, פלשי אל כוכב לכת אחר. האדמה הזו ספוגה. הצפת את הבית יגון ואין בו עוד מקום, גם לא לנשום.
אפשר לקחת אותך אל הרִיק? יש חורים שחורים עם הרבה מקום להיבלע. מקום טוב להקים משפחה. ואם אתה מתעקש על קנה מידה לגעגוע, בוא נתחיל מהאינסוף ונתרחק.
מימס
חיבור
האקדמיה מבקשת, "על החיבור להיות מחקרי באופיו".
אקדמיה, מה את בכלל יודעת על חיבורים? האם שברת שן על עצם אגן? האם ליטפת יד שביקשה לעוזבך? האם יכולת לחוש במותך המתקרב, מתקתק ועדין כמו רוח צהריים בדיונה? האם חדלת לפחד מאש גלויה, שרופה וחרוכה גם כך מאהבה?
ובכלל, מה לך ולמחקרים? האם השקפת על אהובך הנם, לכודה ביער זרועותיו? האם שאלת לשלומו בצאת כל יום, ונכנסת אל הלילה שמאחורי עיניו? האם פרשת את מסקנותיך בשיר, והקדשת הערת שוליים להוריו?
אקדמיה מטופשת. את לא יודעת מה את מבקשת.
כל חיבור הוא מחקרי.
A poem about us
אתה מתרגל האטת פעימות,
אני מתרגלת חוסר בושה.
לא רחוק היום
בו ליבך יהלום
פחות,
בשבילי.
Long Division
הן נעות יחד ברחובות עירי. הן תמיד נראות הולמות, בולטות די הצורך על מנת להותיר חותם ומאופקות מספיק כדי להיעלם בסמטאות הדר. הן שותות קפה בעיר התחתית ונזכרות בנעוריהן הלא-רחוקים, כשלא ירדו מן הכרמל. הן מפעילות את כשרונותיהן היחודיים כשיש בכך צורך, מחבקות את האמהות שגידלו אותן. הן לא מחייכות, כי הן לא צריכות. הן מחליפות בגדים ותצלומים מודפסים, ספרי שירה ופוחלצים, אך לעולם לא זו את זו. הן אוהבות אהבת אמת.
אני מחפשת בהן זיוף, שן מתנדנדת, פרט שנשכח בפינת מסגרת או בניקוד שיר, דבר-מה שיסגיר כי הן בסך הכל בנות, חוטאות, מקנאות, עם כפתור אחרון שלא נסגר או אצבע שלישית מצהיבה מעישון. אני נכשלת בכל ניסיון, נכבשת שוב ושוב בקסמן המוזר, בנאמנותן זו לזו, במסירות שאני לא מצליחה לחלץ מתוכי כבר רבע מאה.
הן התגלמות האסתטיקה.
אחר כך אני מרגישה כמו מחרחרת הריב מיקנעם. יצירת-יער לכודה בזכרונות מאומללותה, בולשת אחר אחרים שאולי נהנים ואולי מתענים, אך על כל פנים עושים זאת יחדיו, בשוּתָף. המלאכיות השחורות הללו ימשיכו לרקוד בעירי, ואני אצפה מתוך גזעי עץ חלולים, אתקמט ואתכער בסבלי, בבדידותי.
אין לי קבוצת חברות כזו. לא היתה אף פעם. בגיל מוקדם, בלית ברירה, בחרתי למקד את מאמציי באחד-על-אחד, ובדרך כלל אחד-על-אחת. גם אני לא הייתי רוצה להיות חברה שלי. לו הייתי מוצאת עוד כמה כמוני, היינו משליכות על עצמי אבנים.
אני חילוק ארוך בעולם של קבוצות שווים. לא פאנקיסטית ולא דוגמנית ולא משוררת מזרחית. לא פאשניסטה ולא בריסטה ולא אקדמאית. גם בעירום מלא מוצמד לי תג "מבקרת". אולי זה מסביר את הדם שמטפטף לי מהחזה.
המלחמה תימשך בלעדיי. בטבורי קצה חוט לשייכות.
מימס